להב

לפעמים אני לא מצליחה לעצור את עצמי, אני יודעת שזה לא בסדר, שאני צריכה להפסיק, אך זה כל-כך קשה.
יש ימים שאני לא מבינה שהלהב צמוד אל עורי עד שאני מרגישה את הכאב.
אני לעולם לא חותכת את עורי, הלהב כהה מידי וכל שאני עושה הוא ללחוץ אותה חזק מספיק אל עורי בשביל להרגיש את הכאב, זה כל.
אני לא יודעת למה אני עושה את זה, אני מניחה שבהתחלה זה היה פשוט בשביל להתמודד, יש אנשים ששוכחים יש כאלו ששותים, אני מניחה שאני מעמידה פנים שאני חותכת.
זה כמעט כאילו אני עושה חזרות ליום בו אקח להב אמיתית, משהו שיוכל לחתוך את עורי ללא שום בעיה.
אולי אני לעולם לא אחליף את הלהב הכהה שלי, זה שלא יכול לחתוך אפילו נייר, אולי אני עושה את זה עכשיו יותר מתוך הרגל ולא משום דבר אחר, אולי אני עדיין נמצאת במקום בו הייתי לפני שנים, כאשר הייתי חסרת אונים, וזו היית הדרך שלי להתמודד, ידעתי אז שאני לא יכולה להשאיר צלקות, ידעתי שזה ימשוך יותר מידי תשומת לב, ולא מהסוג שאני רוצה או צריכה.
לפעמים אני מצליחה לתפוס את עצמי שנייה לפני שאני מושיטה את ידי אל הלב, אני מצליחה להפסיק לזמן מה, אך בסופו של דבר, ידי תמיד חוזרת לשם ואיתה ההרגשה.
אני יודעת שאני צריכה להפסיק, אך לעזאזל, אני מניחה שאני פשוט לא באמת רוצה.