מאז ולתמיד – פרק 9

-לוקאס (לוק) טיירי-

״אחי, זה פשוט מטורף״ אני אומר לג׳ון בהלם אחרי שראיתי את ארבעת הצלקות האחרונות שנוספו לאוסף הרב שעל גבו השרירי.
״שלושה מהקליעים חדרו את הכתף ועברו דרך הצד השני, רק אחד נתקע בבשר והוצאתי אותו באמצע הקרב״ אמר באנחה קלה לובש בחזרה את חולצת הטריקו הלבנה והפשוטה שנחה לגופו הרחב.
אלכס ישב בשקט, הוא מנסה לשחק את האח הכועס והפגוע על זה שלא יצר איתו קשר.
אבל אני מכיר את אלכס הוא מתחרפן מבפנים, הוא תלוי באחיו הגדול כמו שהוא תלוי בנשימה.
הוא אוהב אותו יותר מאת עצמו, הוא רק פגוע, תוך כמה ימים וזה יעבור לו.
״אני הייתי מוותר, מדמם למוות״ אמרתי בטוח בחזרה לג׳ון, ״לא הייתי מסוגל להוציא לעצמי את הכדור״ הוספתי על דברי כעבור רגע.
״זה או זה, או למות חבר, במצב כזה אתה תעשה הכל כדי לנסות להישאר בחיים״ הוא אומר וזורק לכלוך קטן שמצא על דש חולצתו הלבנה לרצפת הפרקט החומה כהה.
אלכס קם מספת העור השחורה והלך, נמצאנו שלושתינו בחדר הסלון של ביתם.
״הוא יתגבר על זה״ אני אומר לג׳ון כעבור רגע שנשמעת טריקת הדלת של חדרו של אלכס בהמשך המסדרון בקומה התחתונה.
״אני יודע, אני לא לוחץ״ אמר והעלים את זיק פניו הפגועות בחזרה למסכה האטומה והקשוחה שהוא נושא על פניו תמיד.
״תספר לי עוד…״ אני יושב סקרן, רוצה לשמוע עוד מהסיפורים שלו.
הוא נאנח בשקט חרישי, כמעט ולא שמעתי את קול האנחה השקט שלו, כמעט.
״ערב אחד עשינו סריקת פטרול, אני ועוד חייל שנלחם לצידי…״ הוא התחיל לספר סיפור חדש.
״לפתע קפצו מהעצים שלושה עיראקים חמושים בסכנים ולהבים גדולים, מכוסים ברעלות גדולות על פניהם. אחד מהם ניסה לדקור אותי בצווארי ופספס את העורק הראשי במילימטר בודד, רק שירטה קטנה״ אמר והזיז את צווארו הצידה שאני יראה צלקת נוספת שעל גופו.
הפעם צלקת קטנה בצורת חצי סהר.
״הצלחנו להדוף אותם במשך עשר דקות שלמות, התגבורת הייתה בדרך, הסיכויים היו לטובתינו״ אמר במשיכת כתפיים קטנה.
״ואז אחד מהם שלף אקדח, אין לי מושג מאיפה וירה לכיווני…״ הוא הפסיק את הסיפור, קשה לו לספר את זה, לא משנה כמה שלוו הוא נראה עם המסכה שעל פניו.
״החייל שנלחם איתי הגן עלי בגופו, כשראיתי אותו נופל על האדמה הקשה, פרץ אנרגיה מילא אותי והצלחתי להרוג את שלושת העיראקים שתקפו אותנו ברגע בודד״ אמר לי, מעביר יד בשערו השחור קצוץ בתספורת מארינס של חיילים, שהתחיל טיפה להארך.
״במשך שלוש שעות הוא שכב ודימם בזרועותיי עד שמת״ סיים לספר.
הייתי בהלם, איך המוות כמעט לקח אותו לולא החייל שקפץ להצילו.
״אלוהים אדירים״ מלמלתי בשקט, מנסה לעכל את הסיפור שהרגע סיפר.
״והחלק המצחיק…״ המשיך בנשימה אחת וחיוך חסר הומור על פניו.
״כשהורדתי להם את הרעלה העבה מהפנים, הם היו בסך הכל שלושה נערים צעירים, לא עוברים את גיל החמש-עשרה״.
״אני מצטער״ זה הדבר היחידי שהצלחתי לומר.
הוא חייך לעברי בניחום קורץ וקם ממקומו על ספת העור הגדולה, מיישר את חולצתו ופונה אל עבר דלת הבית.
״אני הולך, נתראה מאוחר יותר״ קרא לעברי ודלת הבית נטרקה בשקט.
קמתי גם אני ממקומי ועשיתי את דרכי אל חדרו של אלכס, עוצר לפני כן בשירותים.
נכנסתי אל חדר הרחצה הגדול שהם חולקים כולם ביחד, עומד מול המראה המבריקה.
בואתי בוהה בי בחזרה.
הסיפורים שג׳ון סיפר לי עדיין רצו שוב ושוב בתוך ראשי.
שטפתי את פניי במים קרירים, מנגב את שיריי המים בעזרת מגבת פנים רכה התלויה על וו התקוע בקיר.
מכשיר הנייד שלי רטט, רטט קצר שהקפיץ אותי במקומי, הוצאתי אותו מכיס מכנסי ברמודת הג׳ינס הכהה שלבשתי.
הודעה חדשה מאת: אושן
-אתה יכול לבוא לאסוף אותי מהעבודה?-
היא שולחת לי הודעות כאלה לעיתים רחוקות, רק אם אף אחד אחר לא יכול לבוא לאסוף אותה.
כבר חודשים שהיא מתחמקת ממני, אלוהים יודע את הסיבה למה.
-בטח, חמש דקות אני מגיע- הקלדתי בחזרה במהירות, היא כמו אחותי הקטנה, כולנו כמו אחים.
יצאתי מחדר הרחצה, פונה אל עבר היציאה מהבית הגדול של אלכס וג׳ון.
״אלכס הלכתי לאסוף את אושן מהעבודה, נתראה מאוחר יותר״ קראתי רגע קצר לפני שסגרתי את הדלת העבה אחריי.

״היי״ היא חייכה חיוך קטן ונכנסה למושב הנוסע שלצד הנהג.
״מה קורה?״ שאלתי אותה, פונה עם ההגה הצידה ומשתלב בחזרה בתנועה המועטת שבכביש הראשי של העיירה.
היא עובדת במרכז המסחרי של העיירה בחנות ספרים ישנה המעלה אבק.
אין לי מושג איך החנות עוד לא פשטה את הרגל.
״הכל בסדר, עייפה ממש, הלכתי לישון מאוחר אמש וקמתי מוקדם למשמרת בוקר״ היא מלמלה והניחה את ראשה על החלון עוצמת את עינייה הגדולות והאפורות.
״תלכי לישון כשתגיעי לבית…״ הצעתי לה פיתרון, היא פקחה את עינייה במכה.
״לעזאזל ההורים שלי לא בבית ואין לי מפתח, תקח אותי לליסה או רוז״ אמרה בבאסה ונשענה אחורנית עם ראשה על משענת הראש של הכסא.
״רוז וליסה עם תומי מחוץ לעיירה״ אמרתי לה, מסובב את ההגה לתוך הפנייה המובילה לרחוב בו אנחנו גרים.
״תבואי אלי עד שהורייך יחזרו״ הצעתי לה, היא הביטה לעברי במבט מוזר.
״אוקיי״ מלמלה כעבור רגע, לא היה לי כוח לנסות לפרש את מבטה. שיהיה.
חניתי מחוץ לביתי בחנייה השמורה והמיועדת רק לדיירי הבית, יצאתי מהרכב ואושן אחריי.
המקום לא זר לה, היא גדלה פה כמו שכל השאר גדלו אחד אצל השני.
אבל משום מה היא נראתה נזהרת, עם כל דריכה שלה על הרצפה, כאילו היא מפחדת שמוקש החבוי באדמה יתפוצץ עליה.
נכנסנו פנימה, אוויר קריר הבוקע מהמזגן קריר את גופי מהחום הלוהט בחוץ.
״היי קלרה״ אושן קראה בשמה של אימי ונכנסה אל המטבח בלי להתמהמה.
עליתי בגרם המדרגות אל עבר הקומה העליונה, נכנס לחדר הרחב ונזרק על גבי המיטה הרכה שלי, עיניי נעצמות כבר לבדן.