קללת אדמה – פרק 4

מעולם לא צדתי פרפרים, אבל הייתי שמח לו כן, ורק בשביל לצוד את הפרפרים שהתעופפו לי בבטן ללא שליטה.
עליתי על המטוס, בידיעה שאני חוזר למחנה, חוזר לפגוש את כולם.
"להתראות, תומאס" קרא אבא שלי, ונופף לי, בזמן שאני גררתי את המזוודה לאורך הטרמינל, ונופפתי לו בחזרה.
רומאן נפרד ממני באותו היום בברכה של "תקנה לי מתנה ברצות הרביט", כי הוא התקשה לומר "ארצות הברית."
עליתי על המטוס, מתיישב במקום שלי, והנחתי את הראש על הכרית של המטוס, יודע שבעוד כמה שעות אני אהיה שם, במחנה.
אני זוכר שהרגשתי ישנוני. הבטתי לעבר האחרים, אבל אף אחד לא נראה ישנוני.
תהיתי למה אני כל כך ישנוני, עד שקלטתי שייתכן וזה אותו החומר שגורם לחצויים לאבד את ההכרה. כנראה שכן, מכיוון שאני היחידי שהרגיש ישנוניות כזאת.
נרדמתי על המושב.
הדבר הבא שאני זוכר זה כשהתעוררתי, וידעתי שאני נופל למטה.
הבטתי למטה, וראיתי אוקיינוס כחול. ידעתי שאני ככל הנראה עומד למות. לצנוח למותי.
ידעתי שעכשיו החיים שלי ככל הנראה ייגמרו, ואז לפתע מצאתי את עצמי מרגיש מים קפואים מרטיבים את כולי.
פקחתי עיניים, מוכן לראות את השאול בפעם שנייה, אבל מה שראיתי היו דגים שבהו בי. הייתי בטוח בועת מים אחת גדולה.
הרגשתי איך אני צף, ואז מצאתי את עצמי עומד על גוף של סירה.
"מה אתה עושה כאן!?" קראה אמה, בהלם.
"מה אני עושה כאן?!" שאלתי גם "ומה את?!"
"אני סתם יצאתי לשוט קצת!" קראה אמה "להתחבר למים!"
"אני טסתי למחנה במטוס, ופתאום הרדימו אותי, וכנראה שזרקו אותי מהמטוס!" קראתי.
"אלות הגורל האלו…" מלמלה אמה.
"מה, את לא שמחה?" שאלתי.
"ברור שאני שמחה!" קראה אמה "זה פשוט היה כל כך לא צפוי לפגוש אותך ככה."
"גם אני שמח לפגוש אותך" אמרתי.
מהר מאוד מצאנו את עצמנו על היבשה, אחרי שאמה החזירה אותנו במהירות שיא לעבר המחנה.
"את באה למחנה?" שאלתי את אמה.
"ברור" היא אמרה "אני רק צריכה לארגן מזוודה, לך בלעדיי. אמא לא אוהבת שחברים מגיעים אלי מהמחנה."
"אוקי" הסכמתי. "אני אחכה לך כאן."
"נו באמת, קרצייה" היא אמרה.
חייכתי חיוך אליה, והיא חייכה בחזרה.
היא חזרה אחרי חצי שעה, עם מזוודה.
"אז בוא" היא אמרה לי.
היא העלתה את שנינו למונית, כיוון שהיא הבינה שיש לי מחלת ים נוראית.
לבסוף המונית נעצרה ליד העץ הגדול של תאליה.
"קדימה, תומאס" היא אמרה לי כשירדנו "ברוך שובך הביתה."