קצה העולם – פרק 2 – הצעד הראשון
"מצטער… אבל לא ראיתי אותו מאז אתמול בערב" פרופסור היה מופתע מהשאלה ששאלו אותו.
"כן, אבל הוא אמר משהו אחר?" הארה שאל בלחץ.
"לא. אני כבר אמרתי לכם, הוא שאל על ההרפתקה הראשונה שלך, שכמובן אין לי שמץ מה היה שם, ואז הוא הלך! אבל תקשיבו, יש לי משהו חשוב!"
"מה? מה יש?" הארה לחוץ.
"אני גיליתי מה זה החומר החום הזה שהיה לי במכו–היי, היי! ל-לאן אתם הולכים? אני בדיוק הרגע גיליתי את החומר הזה! היי!"
"הא… זה חסר תועלת. איך אפשר לדעת לאן הבן שלנו הלך?" ניי שואלת בזמן שהיא מחזיקה בכתפו של הארה.
"מישהו גנב לי כמה מהנשקים!" אחד האנשים צרח לפתע.
"גנבו לי מפות!" אחר צרח.
"גנבו לי את אחת מהסירות שלי! ואני ממש מ– טוב, גם ככה רציתי לזרוק אותה לזבל…" צרח האיש מהנמל.
הארה פקח את העיניים והסתכל על ניי.
"אל תגיד לי… הוא–"
"כן… לצערי כן…"
"הוא בחיים לא ישרוד"
"הוא הבן שלנו. אני חושב שהוא ישרוד"
"אתה לא רצית לשלוח אותו לקרב פשוט, ואז אתה בטוח שהוא ישרוד את המסע המטורף הזה?"
הארה הסתכל לים לכמה שניות.
"הוא הבן שלנו. הוא ישרוד"
הרחק באמצע הים אפשר לראות סירה קטנה. הנער שבתוכה לא יודע מה יצפה לו כאשר יאלץ לעצור בקרוב.
"טוב. אני רואה יבשה. אני אעצור שם כדי לחלץ קצת את הגוף שלי"
מייג'ה ירד מהסירה והתחיל להסתובב קצת באזור. עוד כשהיה בתוך הסירה ראה רק חול, הוא ידע שזה רק החוף, אך כשהתחיל ללכת על היבשה, הבין ששם לא יראה כלום. חוץ מחול.
"מדבר אוסיס" מייג'ה אמר כשהסתכל על הנוף המרהיב שיצר החול הזהוב.
"אני בהחלט לא אמצא פה כלום, עדיף שאחזור"
כשמייג'ה הסתובב לאחור ראה שהסירה שלו הייתה מכוסה בחול, והוא אינו ראה את הים. בסירה היה את כל המזון שהוא לקח איתו, מה שנישאר לו היה המפות ושני חרבות קצרות מאבן. מייג'ה לא האמין מראה עיניו. באותו רגע הרגיש שהחום עלה ברמה משמעותית. מייג'ה לא חשב על דבר אחר חוץ מקצה העולם, הוא לא היה מוותר, הוא לקח את המשימה הזאת על כתפיו, והוא יסיים אותה, גם אם יצטרך ללכת את כל מדבר אוסיס.
עברו חמש שעות ומייג'ה לא ראה כלום באופק חוץ מחול. החום עלה. הוא עדיין לא התחרט. הוא היה יותר צמא ורעב מתמיד. לא ראה גם לא נווה משבר אחד.
מייג'ה היה מותש, כבר חשוך, הוא לא ראה כלום.
"אני… חושב שאני… אשב פה לשנייה…" מייג'ה התמוטט במקום, שוכב על הגב, מסתכל על השמיים, הכול שחור לא רואה כלום.
לפתע, אור! אור חם. חם כמו אש. מייג'ה קם ולפתע נלקח בכוח על ידי דמויות שהיו מוסתרות בחשכה.
אחרי כמה דקות של גרירה על ידי דמויות חשוכות בלילה אפל, מייג'ה ראה מבנה גדול, פירמידה!
מייג'ה ניכנס לתוך הפירמידה, בפנים היה מואר על ידי לפידים גדולים, כך שיכול היה ליראות את הדמויות החשוכות.
הם נראו גבוהים ורזים, עם יריעות בד אפורות שהיו כרוכים סביב הכתפיים, הצוואר והחלק העליון של החזה, היה להם גם יריעת בד אפורה שהייתה לבושה מאזור המותניים עד לברכיים.
"תיסטר לו קוא הבדוק לד!" איש אחד אמר בקול תוקפני צרוד וחלש.
מייג'ה הושלך לקרקע, הקרקע הייתה חול. מסביבו היו הרבה לפידים וקנקני מים. מים. הוא חלם על זה במשך כל היום שהלך במדבר.
"מי אתה? ומה אתה עושה במדבר שלנו?" אותו איש אמר.
הוא ניראה בדיוק כמו האנשים האחרים רק שבמקום יריעות בד אפורות הם היו בצבע זהב נוצץ עם אבנים כחולים, אך את הפנים אי אפשר היה לראות, עי היו מוסתרות על ידי יריעות בד שחורות, אפשר היה לראות רק את העיניים, הן נראו דיי מקווצת היה קשה לראות את האישונים מרחוק אפשר היה לראות שהן היו בצבע שחור.
"אני… מייג'ה. ואני עברתי במקרא ליד המדבר. מטרתי העיקרית היא להגיע לקצה העולם" מייג'ה דיבר בביטחון.
"קצה העולם. כדי להגיע לשם אתה תצטרך להיות חסין לכול" האיש אמר כאשר הוא משלב את ידיו.
"משום מה אני רואה שאתה היית חסין למדבר שלנו. אתה אכן ראוי לשבח" האיש הרים את הראש מעט והסתכל על מייג'ה. משום מה ניראה היה שהוא מחייך.
"אבל בוא ניראה איך אתה חסין… לקרב!" האיש שלף שתי חרבות ארוכות שנראו כמו שני קרסים עגולים וגדולים. הוא קפץ לתוך זירת החול שבו נימצא מייג'ה.
"תחשוב בחוכמה!" האיש אמר וישר עמד בתנוחת קרב מוזרה שמייג'ה בחיים לא ראה.
"תתכונן לחוש את החרבות של יורסוס!" אלה היו המילות האחרונות שמייג'ה שמע לפני שהתחיל הקרב.
תגובות (0)