פסיכה וקופידון-פרק 3
פסיכה צעדה בתוך הגן הקסום שנגלה לעינייה,כשנאמר לה כי בעלה לעתיד נמצא שם בטירה הקסומה הזו.היא נעשתה רעבה,פוסעת עד כי הגיעה להיכל גדול ומואר בו היה שולחן גדול מלא מכל טוב.כל מיני מנות ובשרים ופירות וירקות טריים,והמון סוגי קינוחים.היא לא ראתה כל כך הרבה אוכל מימייה.לאחר שאכלה לשובע,כשברקע מתנגנת מוזיקה שהנעימה שם את זמנה,היא קמה ממקומה בכדיי לרקוד.היא אהבה מאוד לרקוד לצלילי מוסיקה.
הערב ירד,והנסיכה הצעירה התעייפה.היה זה זמן לשכב לישון.
קול עדין הדריך אותה אל חדר השינה,שהיה חשוך וגדול.
היא נשכבה על המיטה כשנאמר לה כי עוד מעט יגיע בעלה,הלא ידוע.
היא כמעט נרדמה,כשלפתע חשה במגע עדין.מישהו,נגע בשיערה וליטף קלות את ראשה.
"מי אתה?"היא שאלה,מעט מבוהלת מהמגע שהיה מעט זר לה.
"אני הוא בעלך.."אמר לה.
"בעלי?..לא זכור לי שהתחתנתי."אמרה לו.
"אני עתיד להיות בעלך."הוא אמר לה בקול עדין,כמייד אחר מיכן חשה בנשיקותיו על שפתיה.
היא חשה בנשימותיו על צווארה ,את חום גופו ואף יכלה לחוש את זרימת הדם בעורקיו.אך,את פניו לא יכלה לראות.
"מדוע איני יכולה לראות אותך?"היא שאלה.
"אסור לך לראות את פניי.ואפילו אל תנסי…"הזהיר אותה.
"מה עלול לקרות אם אנסה?"שאלה.
"תאבדי אותי,לנצח."אמר,נוגע בה.
קופידון שכנע אותה לבסוף שאל לה לראות את פניו.היא צריכה ללמוד לבטוח בו.ללמוד לאהוב אותו מבלי לראות אותו.להביט אל תוך נשמתו ולאהוב אותו בעיניים עצומות.
ביום שלמחרת,בעוד פסיכה היפייפיה מבלה בביתה החדש,מצפה לערב בכדי להפגש עם אהובה המיסתורי,שאפילו את שמו לא ידעה,עמד קופידון בגן הורדים היפייפה שניצב מחוץ לבית אימו.הוא נראה מהורהר וחסר פוקוס.
"הכל בסדר,מתוק?..אתה חיוור."פנתה אליו אימו.
"אני בסדר אימא."ענה בפניה,כשהיא תופסת בידו.
"יש לך דופק מהיר.מה העיניין?"שאלה אותו שוב,כשהוא נוגע בורד שזה עתה קטף,וקוץ נינעץ באחת מאצבעותיו.הוא חשב על פסיכה.רק עכשיו,הוא הבין,עד כמה אהבה יכולה להיות כואבת.
כשמאוחר יותר,הוא דיבר עם איש סודו,נער צעיר שהיה לו לחבר ורע.
"אימך אינה יודעת דבר על מה שקרה לך.נכון?"שאל אותו הנער.
"מה אני אמור לומר לה?שיריתי לעצמי חץ בלב במקום למלא אחר בקשתה?"ענה קופידון,שקוע במחשבות..
"אל תספר לאימך.היא תתרגז ותעיף אותך מהביית."אמר לו הנער.
"היא חושבת שאני חולה."אמר לו קופידון.
"אתה חולה אהבה."אמר לו הנער.
כשבערב,שוב שכבה פסיכה במיטה,וחשה במגעו של אהובה המיסתורי,מניחה את ראשה על החזה השרירי החסון המדהים שלו.חשה בחום גופו הנעים.שומעת את קצב פעימות ליבו.כשאין לה שמץ של מושג מי הוא.
מה הרעש הזה?"שאלה.
"אלו הן רק הלמות הלב שלי.."אמר מלטף את ראשה,נושם נשימות עמוקות.
"מדוע איני רואה אותך?"שאלה,כשראשה מונח עליו.
"אסור לך לראות אותי.כי אז,תאבדי אותי..לנצח."אמר.
"אוהב אותך,בליבי.."אמרה,מבטיחה לו,נוגעת בגופו.
"טוב לך כאן,איתי?"שאל אותה מלטף את ראשה.
"כן."היא ענתה.."אף שאני מתגעגעת הביתה למשפחתי.אחיותיי חסרות לי.האם הן יכולות לבוא לביקור?"
קופידון הרהר בשאלתה.הוא היה מוטרד בקשר לנסיונה לגלות מי הוא.
"בשום פנים ואופן אל תיתפתי אם הן יציעו לך לגלות מי אני.."אמר.
"לא אתפתה."הבטיחה לו.כשבליבו חשש מיכך.."מתוק שלי.אהובי.אני מרגישה כה בודדה כאן."
אמרה בדמעות,מתחננת בפניו שיתיר לאחיותיה לבקר אותה.
רחמיו נכמרו אליה.ליבו יצא אליה.הדמעות שלה קרעו לו את הלב.
"טוב,"הסכים,"בסדר.אך זיכרי מה הבטחת לי."
"אני זוכרת.."אמרה.
"
תגובות (0)