My ex best friend- פרק 2

הפרק הזה לא יצא טוב כל כך מבחינת כתיבה לפי דעתי, אז אל תהיו קשים איתי רק הפעם….
מקווה שתאהבו את הפרק בכל מקרה, מבטיחה שהפרקים הבאים יהיו טובים יותר :)

הצצתי מחלון הסלון הגדול שמשמאלי, מזג האוויר בחוץ לא נעים במיוחד בשביל חודש אוגוסט. קמתי בעייפות מהספה הקטנה שלנו וסידרתי אחרי את הכריות החדשות.
הבחנתי באמילי שדיברה בטלפון עם אחותה הקטנה , מסתובבת במעגלים במטבח ומספרת חוויות מהטיול.
לפתע קיבלתי הודעה בטלפון, הרמתי את הטלפון מהשידה הצמודה לטלוויזיה ובקשתי את הסיסמא ״איפה את? קבענו שניפגש בשעה שמונה שתעסקי לי בעבודה״ קראתי במהירות את ההודעה מראין
״שיט״ מילמלתי לעצמי בבהלה, מופתעת ששכחתי לשים לי תזכורת בטלפון בשביל להתארגן ולצאת לבית הקפה.
רצתי במהירות לחדרי וסגרתי בעצבנות את הדלת, גורמת לכל החלונות לרעוד.
הלכתי בצעדים מהירים לארון ופתחתי אותו, לבשתי במהירות מכנס ג'ינס קצר עם גופיה לבנה, לקחתי את התיק שלי וכפכפי אצבע, אספתי בדרך החוצה את המפתחות לאוטו ויצאתי מהבית בריצה בלי להודיע לאמילי לאן אני כל כך ממהרת.
לאחר דקות אחדות הגעתי לקניון והלכתי בהליכה מהירה לבית קפה, אך כשהגעתי לשם לא ראיתי בשום מקום את ראין.
הסתכלתי בבילבול סביבי, בודקת שאני במקום הנכון למקרה שהטעיתי, לאחר כמה בדיקות יסודיות החלטתי להתיישב ולקוות שהוא רק הלך לרגע לשירותים וכבר יחזור.
לאחר חמש עשרה דקות של ישיבה מביכה שכל פעם מחדש המלצר בא ושואל אותי אם אני מוכנה להזמין, לקחתי את הטלפון וטילפתי לראין.
״מישהי נזכרה להתקשר״ הוא אמר בעיצבון, גילגלתי את עיניי והחלטתי להתעלם מההערה שלו, שכמובן היתה לא במקום.
״הגעתי באיחור לקפה, אני כאן כבר כמה דקות״ עניתי לו ושמעתי קולות לא מובנים מהצד השני של הקו.
״כבר הלכתי, את חושבת שאחכה לך בבית הקפה עד שתחליטי להגיע?״ אמר עם גיחוך בסוף המשפט וניתק.
קמתי בכעס מהכיסא, שולחת חיוך מזויף למלצר לסמן לו שאני עוזבת את בית הקפה ויצאתי מהמקום במהירות.
כל פעם מחדש אני כל כך מופתעת מצורת הדיבור שלו וההיתנהגות, אמילי אמרה לי כבר יותר מפעמיים שמגיע לי חבר יותר טוב מימנו, אחד שלא יתייחס אלי כמובן מאליו, אך כל פעם שאנחנו מנהלות את השיחה הזאת אני מוצאת סיבות מגוחכות למה אני לא רוצה להיפרד מימנו.
החלטתי שאם אני כבר בקניון, כדאי שאקנה משהו. נכנסתי לחנות בגדים החדשה שנפתחה לפני כמה ימים, אחותה הקטנה של אמילי לא מפסיקה לדבר על הבגדים המדהימים שקנתה משם, אז החלטתי לנסות.
כרגיל, קפצה עלי מוכרת שניסתה למכור לי בגדים בשביל שתקבל טיפ, אך עניתי לה שאני יכולה להסתדר לבד והיא הלכה מימני עם פרצוף מעוצבן על פניה. לקחתי חולצה וכמה מכנסי ג'ינס שמצאו חין בעיניי ונכנסתי לתא הלבשה ריק.
לאחר מספר דקות שהספקתי למדוד את החולצה וזוג ג'ינס אחד , נשמע רעש חזק מבחוץ של צעקות, החלטתי להתעלם ולעבור לזוג הבא. המכנס שמדדתי היה סקיני ג'ינס בצבע שחור-אפור שראיתי פעם באתר בגדים והחלטתי לנסות, יצאתי מהתא והסתכלתי במראה הגדולה, בוחנת איך הג'ינס נראה עלי מכל הזוויות.
״זה נראה טוב עלייך״ שמעתי קול, הסתובבתי וראיתי בת, בערך בגיל שלי, עם שיער שחום ועיניים כחולות מסתכלת עלי עם חיוך קטן וערמת בגדים בידיה.
״תודה״ עניתי לה עם חיוך, אך המשכתי להסתכל במראה בשביל להיות בטוחה.
שמעתי צעדים של חבורה שמתקרבים לכיוון חדרי ההלבשה, אך לא הזזתי את עיני מהמראה, מאז ומתמיד היה לי קשה להחליט מה לקנות כשזה מגיע לבגדים.
״ג'יין?״ שמעתי את אחד הבנים אומר, קולו היה מוכר לי, הרמתי באיטיות את ראשי והסתובבתי בחשש, מתפללת בליבי שזה לא מי שאני חושבת.
״נייל?״ אמרתי מופתעת, לצערי, זה בדיוק מי שחשבתי.
״ואו, את נראית מדהים. לא ראיתי אותך כבר, כמה שנים?״ הוא אמר בהתפעלות, נועץ בי מבטים ולא מזיז את עיניו לשניה.
״חמש שנים״ אמרתי באי נוחות, מבחינה בשאר חברי הלהקה שלי מסתכלים כליו בבילבול.
״זה נהדר לראות אותך כאן״ הוא אמר ומתקרב אלי בשביל לחבר אותי, אך לקחתי מימנו צעד אחורה, אם הוא חושב שאני אתנהג כאילו הוא לא התעלם ממני כל השנים האלו, הוא טועה.
״את באה להופעה שלנו היום בערב?״ הוא שאל, כנראה שהוא הבין שאני כועסת עליו מפני שהוא התרחק מימני בכמה צעדים.
״לא, אין לי כרטיסים״ עניתי לו, והתכוונתי להיכנס חזרה לתא ההלבשה אך הוא עצר אותי
״אני יכול להביא לך כמה כרטיסים אם את רוצה״ הוא הציע במהירות, הסתכלתי עליו בפרצוף מבולבל
״אני לא חושבת שאני יכולה״ עניתי לו וניכנסתי לתא הלבשה, מורידה את הג'ינס ומחליפה לזוג שלי.
״בבקשה, תתני לי את הטלפון שלך ואני אשלח לך כרטיסים, אולי תוכלי להגיע״ הוא אמר לאחר שהבחין בי יוצאת מהתא וקפץ חזרה על רגליו. הסתכלתי סביבי, הבת ממקודם עמדה ליד חברי הלהקה שלו, וכולם הסתכלו עלי בתקווה , זו הפעם הראשונה שלי שאני פוגשת אותם.
״אוקי״ עניתי לו לאחר מספר שניות של חשיבה, נתתי לו את המספר שלו ויצאתי מהחנות בלחץ, מופתעת מעצמי שהסכמתי לתת לו את המספר.
הלכתי מהאיזור של תאי ההלבשה ונתתי לעצמי מכה בראש, לבדוק אם אני לא חולמת, אך לצערי יכולתי להרגיש את המכה, זה בהחלט לא חלום. עצמי בקופות, קניתי את הג'ינס ויצאתי מהחנות.
המשכתי להסתובב , אך במקום להתרכז בחנויות והבגדים, כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה נייל. הוא כל כך השתנה מאז הפעם האחרונה שניפגשנו פנים אל פנים, שהייתה באמצע התחרות שלו, כשאמר לי שהוא מנסה להתרכז רק בתחרות והוא כבר לא מדבר עם אף אחד שלמדו איתנו, והבטיח לי שזה לא יקרה לנו. שיניו ישרות, גבוהה יותר, השיער שלו מסודר בצורה שונה, ואפשר להבחין שהוא מתאמן מדי פעם.
שמעתי עוד פעם את הצעקות, מנחשת שאלו המעריצות שלהם, והחלטתי ללכת במהירות חזרה למכונית בשביל שלא אתקל בהם שוב.
נכנסתי למכונית ונעלתי את הדלתות, נאנחת. 'למה הכנסתי את עצמי' היה הדבר הראשון שעלה למוחי