נסיעה להודו 2007 / 13

יוצאים לדרך בת 6 שעות אל ג'איסלאמר, אין טיסות מאז מעשי האיבה עם פקיסטאן.
לפני, ולגילה תמיד יש לפני כלשהו נקפוץ לחפש כפר, אתר, משהו של שבט הבישנוי. הספר אומר שהם בשטח והוא אינו מכזב. התזמורת חורקת באשר הנהג בדרכו המינורית מבטיח שאם, כי אז נגיע בחשיכה ואני במג'ורית מבטיח, שכל הכפרים בהודו אותו דבר וחם בחוץ ובכלל איך הולכים בלי מדריך. גילה, כמו כל מנצח קובעת.
נידחים לכביש רעוע, איפה שהעיר נגמרת והאופק הולך ונסגר. מחפשים שלט, דגל, הצהרה, נפשות, באמצע ריק אחד גדול ושחון, מזוהם בגידולים חקלאים רדודים בכתמי צהוב עכור. איך שבטחונה של גילה מתחיל להתערער יוצאים כמה גלגלים מבין שורת עצים שפופה, מוטמעת בנוף ומטרטרים על פנינו. ניגשים.
דרך עפר צרה ובקתות בוץ צמודות לחצרות נמתחות לאורכה וצרור פרות מעלות אבק משרכות דרכן האוטונומית פנימה. על הגדרות מוקעות עוגות גללי בקר לאפיה בשמש. שור מאובזר בכישורים מוכחים יודע את קונהו ואותנו סוקר בחשדנות בעודו ממתין לפתיחת שער. גילה מוכנה לוותר וגם הנהג אולי נושא צלקות נפשיות מהקורידה האחרונה. עכשיו אני מתעקש, פוסע בצעד רחב קדימה בעוד הכלב מעברו השני של השער חוכך אם לקבל את עמדתו השלילית של השור ובינתיים חורץ לשון לא מחייבת. מתקרב לשער והשור מחוויר, נסוג כשהוא מעיף מבט חושש מעבר לגיבנת על כתפו ועיניו אומרות, שאילו יכול היה פורץ בבכי. הכלב משתתק מבולבל לגמרי.
מטלטל בעדינות את שער הזרדים שלא יתפרק וצועק באנגלית. הנהג וגילה אזרו עוז להתקרב, אבל בפנים אין תגובה. צועדים לפתחה של החצר הבאה ואני יחד עם הנהג שמחויב לשפמו נכנסים פנימה. הוא צועק משהו ויוצאת נערה חומה מלוכלכת. הנהג מחליף עמה מילים והנה מסתבר, ששפת הבישנוי מוכרת לו. היא נכנסת עם הבשורה ועכשיו שאין סכנה ואפילו יש תיירים חורג מבעד לפתח גבר גבוה צר ומבוגר שפניו כהות ומקומטות וכולו חיוכים, על שלא החמיץ את ההזדמנות ומזמין לחצר הקודמת. החצר הנוכחית מיועדת לנשים בלבד ועקרונית לא מקובל שנימצא בה. אף על פי כן, מספר רופי בהחלט מסייעים לו לעבור על פי מידותיו. הריקנות מתחלפת בארבע או חמש דמויות נשיות וגילה מסדרת אותן באופנים שונים לצרכי צילום. תורמים 20 רופי לידיו המקומטות של הזקן וכבר מולכים בכבוד רב לחצר הראשונה בעוד השור, ממורמר שנשכח מאחורי הגדר משקיף מעל השער בעינים צמאות ותוהה מדוע השתנו סדרי בראשית.
מוזמנים לשבת על ספסל ואחת הצעירות מושכת עז וחולבת לפנינו לתוך קערה. הזקן שולף גוש קטן וחום מקפלי גלימתו ומתחיל לטפל בו בקפידה, מכתת לפיסות ומערבב בחלב ותוחב בצלחית עץ כלשהי בעודו מתבונן בנו בעינים מודלקות שופעות חיבה. אשה זקנה, שמופיעה מאי שם מניחה את המעדר ומסדרת כניסה לשור. היא מחליפה מילים בנימה רגוזה עם הזקן ואני חוקר את הנהג מה קורה. "הוא מתכוון לצרוך אתכם אופיום" הוא משיב "והזקנה אומרת, שכבר עישן את המנה שלו הבוקר". הבנות מסתכלות בחיוך ממתינות להתפתחויות והזקן מתיר במבוכה את הטורבן לסרט של כחמישה עשר מטר וחושף קרחת מיוזעת. גילה ממתינה דקה ארוכה עד שהטורבן חוזר ונכרך קפל אחר קפל לפדחתו, מארגנת את המשפחה לסדרת צילום אחרונה ואנחנו נפרדים בבהילות מה. חרטה אוכלת בי, שהזדרזתי לבזבז את כספנו על הזקן במקום לתתו לנפש הפרודוקטיבית האמיתית במשק הבית. יוצאים את החצר, שקרקעיתה הנוקשה עשויה צואת פרות מיובשת מעורבת בעפר וקש וחותרים חזרה למכונית דרך עפר השביל.
"למה הם חיים כאן לבד" אני שואל את הנהג, שמסביר משמו כי האיש שואף חירות ולא אוהב שבני הכפר מתערבים ואומרים לו מה לעשות. פירוש רפי היה אומר, שהאיש מנהל מאורת אופיום והוא והנהג לא ממש קולטים את המציצנות האנינה שלנו שנהנים מלראות ולא מלהנות ובעצם אין לצפות לאמיתות מרעישות אחרי חצי שעה ועשרים רופי וסרוב להתכבד באופיום.
גילה זכתה בחוויה שלה, אני מתקפל על הספסל האחורי לשינה והנהג, מקנת כספנו יוצא לדרך.
מדבר תהאר זכה לתארים רבים, אבל אף אחד מהם לא טוען שהוא חשוף מכל צמחיה, לפחות בקטע זה. הסכנה העיקרית לנהג מצויד ומאובזר טמונה בשעמום שמכביד עליו ועל הנהגים החולפים מולו.
גילה זקוקה להסניף מבצר או מקדש אחת לכמה שעות ועל כן פוקדים את מבצר פוקראן בדרכנו.
מפקד המבצר מתנדב להסביר את המצאי בן שתי קומות שנמצא בשלבי שיפוץ מתמידים. הפועלים שוקדים על שיפור פעוט ברצפת החצר בעוד חדרים משמעותיים נעולים מפאת הסכנה או מכל פאה אחרת, שטיפול בה היה מחייב השקעה בכסף, מומחיות ומחשבה. בעלי הבית הם ענף מהשושלת המארווארית שהקימה את ג'ודהפור וכינוי הכבוד שבחרו לעצמם הוא פראדהאן (האציל הראשון במעלה). מקור הכנסה עיקרי היו ברכות המלח ומחסה לאורחות על דרך המשי. היום- תיירים.
בתור בוגרי מבצר או שניים, כל המוזרויות שמדגדגים בהן תיירים מערביים חולפות מעלינו מבלי להותיר רושם. מתוך נימוס מהמהמים אוה ובאמת?! ומתגמלים בחיוכי השתאות מעושים תיאורים שאמורים להיחשב אקסוטיים גם בפעם השלישית. התחושה היא שהקומפלקס הזה קצת קטן עלינו, אבל פולקלור מחייב השקעה אמוציונלית גם מהצד הפסיבי, דבר שיתבהר לנו ביתר שאת בסיורים הבאים.

ג'איסאלמר
הכביש בדרכו ואנחנו עליו, מתנהלים על רמה שטוחה ומטלטלים בין סדרת קטעים הרוסים על מעקפי עפר מרטיטים. הנהג מסביר, שמונסון חודשי יוני יולי שטף עמו את הכביש. היום בחודש פברואר מתחילים לבצבץ מעמקי החפירות מעברי מים שנחתכו לרוחב הנתיב. הפרויקט רציני כי החפיר רחב ועמוק וקטעי קיר מגובים באבן מעידים על כוונת השקעה בסגנון ובאיכות. רק שבקצב המקומי שום דבר לא רץ. מתוך כעשרים עד שלושים מעקפים להקמה פוגשים צוותי עבודה מדוללים בשניים או שלושה בלבד. שוב מסביר הנהג שקבלנים מעדיפים שחרחרות, שעושות עבודתן נאמנה על פני גברים. אלה מרבים בשיחה ומנוחה ועישון וכנראה גם לא נאה להם השכר הזעום. העבודה מתנהלת בקצב אנדנטה מופלג תחת זעמה המתיש של החמה, עד שגם מה שכבר הוצב נראה לפלא. אין בנמצא מפקח או מנהל עבודה שיאיץ בשתיים או שלוש בובות הסארי הדקיקות שנעות עקב בצד אגודל תחת סלסלותיהן הטעונות.
לקראת ג'איסאלמר מתוודעים למקצוע חדש, מפני כביש, שמור ומקודש לנשים בלבד. ערמות עפר נהדפות במטאטאי קש אל מחוץ לנתיבים להמתין לרוח הבאה והתנועה נפקקת למסלול בודד. נעים לחשוב שכל הפעילות התזזיתית הזו נעשית להקל על גל התיירות המגיע עמנו לעיר לרגל פסטיבל הקיץ. אח"כ מתבהר שפריצת הדרך נועדה לתהלוכת הפתיחה, שבה יופיעו שועי העיר רכובים ברוב הדר ואנחנו לא יותר ממטרד הכרחי, שזרם ויזרום באותה חוקיות שמריצה את המונסון במועדו.
באינטרנט, הנתונים של מלון ג'איסאל נראו הולמים לדרישותינו, חדרים נורמליים במחיר מתון.
הנהג הדאוג מצליח להידחק בסימטאות המהודקות ולהגיע אל פתחו בלא סריטה מיותרת. רחבת מעט לפני הבנין מאוכלסת שני בורות ביוב, שמפיצים ניחוח מרוכז לרשות הרבים. הבנין הדור מבחוץ, אך מבית מרושת במבוך מסדרונות צרים ברוחב הכתפיים כמו בית בובות. ריח הביוב נישא עד לנקרות הפנימיות ביותר. בכל זאת טרחנו להגיע ועל כן שואלים למחיר החדר הטוב ביותר. "3000" האיש מצהיר בתקוות שווא. ללא מילה פונים אהדדי אחורה לעבר הכניסה. "כמה אתם מוכנים לשלם?" הוא משיג אותנו על המדרגות. "1000" פולטת גילה בקטע של אבסורד. האיש מסכים מידית, אבל לא הדלתות ולא החלונות יצליחו לסכור את הצחנה. משנוכח כי כלה ונחרצה הוא מציע מלון טוב יותר על הכביש הראשי, מספר צעדים ספור להולכי רגל.
הנהג נחלץ בעור שיני מכוניתו וחייב לבצע הקפה בעוד אנחנו ניגשים לשאול. מלון אור הירח עדיין בשלבי בניה, ובקומת כניסה כבר מאפסנים דיירים. האיש בדלפק מתגמש לשמע בשורת שלושת הימים, וגם אנחנו מתמתנים מולו. זוג הודים מהודר נטולי מטלטלין מתפנים לאחר מי יודע מה ואנחנו יורשיהם. גילה מוודאת שיוחלפו המצעים, היא עבדה פעם בבית הנשיא.