גופה על חוטים – פרק 8

היום השני של חנוכה הגיע. השעה עכשיו 5 וחצי ככל הנראה. הייתי צריכה לקום מוקדם בשביל לתרגל את המנגינה החדשה שקיבלתי, אני אצטרך לנגן בפסנתר ב"חדרי ההתעללות".
אברהם התעורר כחלק משגרת יומו.
הוא קובר לעיתים קרובות את הגופות והאיברים הנותרים השכם בבוקר בשביל שלא יראו אותו.

אחרי שהתאמנתי בפסנתר, אני ואברהם הלכנו לחצר הנטושה לאכול שאריות אוכל שאברהם קיבל מאחד העובדים בחנות. צפינו יחד בשלג ושרנו שירי חג.
האווירה הייתה קסומה, השלג הלבן הבהיר את פנינו וקרני השמש מאירים את השלג דרך החורים הקטנים של העננים. לא חשבתי שאחגוג את חנוכה במצב הזה, להיות כלואה בחנות שמוכרת גופות, אבל עדיין האווירה הייתה יוצאת מן הכלל כמו בכל חג.

אחרי שאכלנו את הארוחה הדלה והמזוויעה ביותר שאכלתי בחיי, הלכתי לעשות מלאכים בשלג. נשכבתי על השלג ואברהם עמד בצד. התחלתי להזיז את ידי ורגליי כאילו אני עפה ויצרתי מלאך. חשבתי לעצמי, אילו היה כל כך קל לקרוא למלאכים היינו יוצאים מפה…

אחרי שקמתי שמענו רשרוש. בהתחלה חשבנו שזה סנאי או ארנב, אבל אחרי כמה שניות ראינו אדם עם גלימה ושמלה לבנה קם מן השלג מבעד לגדר התיל. לא יכולתי שלא לצרוח, אבל אברהם הספיק לשים לי יד על הפה.
הדמות הלבנה התקרבה אלינו. לא יכולנו לראות מי זה. הדמות הלבנה שנראתה לפתע כמו מלאך שבא לעזרתנו חשף סוף סוף את פניו.
זאת הייתה אישה, נערה, עם עיניים כחולות עם שיער מגולח, אך ניתן היה לראות שלפני הגילוח היה לה שיער חום לפי הזיפים שקישטו את ראשה. היינו בהלם.
"אתם מעוניינים בעסקה?", שאלה אותי הנערה הלבנה. כשהיא אמרה את זה, זאת הייתה…הרגשה מוכרת..
אברהם שאל, " איזו מן עסקה ? מי את ?!".
היא השיבה לו וחייכה חיוך, "אני מרטינה, הייתי כלואה פה פעם. אני הנערה היחידה שהצליחה לברוח בתוכנית הבריחה של לפני שנתיים. כפי שאתם יכלים לראות, הנאצים תפסו אותי והייתי כמה חודשים במחנה, בסופו של דבר הם סוף סוף הבינו שאני נוצרייה ונתנו לי ללכת ומאז אני נודדת באזור הזה".
אברהם נראה מוזר, נראה שהוא נזכר במשהו. "תוכנית הבריחה לפני שנתיים ?! חשבתי שאף אחת לא שרדה", אמר אברהם עם תבנית מופתעת על פניו.
"אז כנראה לא סיפרו לך את כל האמת. נערה אחת הצליחה לברוח וזאת אני, מרטינה גרי…" עצרתי אותה באמצע והחלתי לדבר, "אם את יודעת איך בורחים מפה את יכולה לספר לנו ?!".
"אספר לכם איך יצאתי בזמן אחר. אני מאוד ממהרת. כרגע אני רוצה לדעת אם אתם מעוניינים בעסקה".
"מהי העסקה?", אברהם החל לשלב זרועות.
"אני צריכה שתהרגו את המנהל, בעל הבית, אם תצליחו ותראו לי את הגופה אני אתן לכם נוגדנים נגד הרעל, כך תצליחו לצאת"
"איך אבל נהרוג את המנהל? ישלו תמיד שומרים במשרד ואין מצב שנצליח להתקרב אליו בכלל"
"לא אכפת לי איך תהרגו אותו. הוא הפך את חיי לגיהינום. אני רוצה אותו מת. בינתיים כל מה שיש לי זה כמה סכינים, אנסה להשיג אקדח, אבל זה ייקח זמן."
היא הושיטה לי את הסכינים מבעד לגדר. ידיה היו קפואות ודקות והיו מלוכלכות משלג וחתכים.
החלו לרדת טיפות ברד והיא הלכה.

"אתה זוכר אותה ?", שאלתי את אברהם בתקיפות.
-"לא.. אבל אני כן זוכר את השם, השם מוכר ואני חושב שגם ראיתי את הפנים שלה"
"יכול להיות שהיא לא באמת הייתה פה?".
-"למה את חושבת כך?".
"היא אמרה שהיא נוצרייה אברהם… היא אמרה שהנאצים תפסו אותה ורק אחרי כמה חודשים שחררו אותה בגלל שהם גילו שהיא נוצרייה. אברהם, בית הבובות מוכר גופות של יהודיות לא של נוצריות…"
-"אולי היא היוצאת דופן.."
"בכל מקרה צריכים לראות אם מישהו מכיר אותה…"
-"וכנראה שאת רוצה לשמוע על סיפור הבריחה לפני שנתיים לא..?"
"כן! אני לא מאמינה שלא אמרתי לי את זה".

אברהם ואני חזרנו לספרייה. תוך כדי שהוא סגר את הפתח עם הארון הוא החל לספר לי:
"בית הבובות רק התחיל להתפרסם ואנשים החלו לקנות את הבנות פה. זה היה חורף. קבוצת נערות תקשרו זו עם זו בקוד מורס על ידי דפיקות בקיר. נערה דפקה עם ידיה ו'כתבה' מילים לחדר השני, נערה אחת זיהתה שזה קוד מורס והיא דפקה בחזרה. כך זה התפשט ברחבי החדרים, אבל החדרים בצד השני של המסדרון לא יכלו לשמוע את הדפיקות.
איך שהוא, הם תכננו את הכול לפי דפיקות בקיר. הנערות שיתפו את התוכנית שלהן עם שאר הנשים בחדרים. אני חושב שהם אלה שעשו את הפתח מאחורי ארון הספרים, אבל אין לי מושג איך או מתי. אני לא ממש זוכר את האירוע הזה.. אבל היו הרבה יריות באותו לילה. כששאלתי את הבנות שהתנגדו לתוכנית ולא הסכימו לברוח הם אמרו שאף אחד מהן לא שרדה. כנראה הם שיקרו בשביל להגן עליה או משהו…."
"זה מטורף… ". הסתכלתי לאברהם בתקווה שימשיך את הסיפור אבל הסיפור לא נמשך. זה היה הסוף.
חשבתי על רעיון, "אתה חושב שיש בבית הבובות מישהי שהייתה לפני שנתיים והיא עדיין חייה כיום?", אברהם חשב לרגע. הוא נזכר שיש כמה נשים קשישות שנחטפו לפה, אולי אחת מהן הייתה לפני שנתיים והיא עדיין חייה כי אף אחד לא ירצה לקנות גופה של קשישה…

אברהם היה צריך ללכת למשרד של בעל הבית. בינתיים אני הייתי צריכה להתארגן לעבודה.

היום היה יום עמוס,
בדיוק כשנכנסתי לחדר מצאתי תור ענקי של נשים ערומות מחכות שאני אאפר אותן.
ראיתי בתור כמה נשים קשישות ומקומטות, אולי הן יודעות על מרטינה הזאת…
התחלתי לאפר את הבנות מהר ככל האפשר והתור התקצר. ניסיתי למהר כי לא יכולתי לחכות לדבר עם הקשישות. אם מישהי אכן הצליחה לברוח מפה, כנראה שזה אפשרי! סוף סוף אוכל ללכת ולהיפגש עם אימא בנקודת המפגש!

אני מקווה שהיא הצליחה להגיע והיא מחכה לי…

שאלתי את רוב הקשישות שהיו בתור. אף אחד לא ידעה מי היא מרטינה מה שמה..
לקראת הסוף נשארה אישה מבוגרת אחת שהייתה בין שנות ה55 שלה… היא נראתה עצובה. אבל אני חייבת לדעת אם היא מכירה את מרטינה מה שמה…

תוך כדי שסירקתי לה את השיער הלבן שאלתי אותה, "סליחה שאני שואלת כך פתאום, אבל את מכירה את מרטינה ? היא הייתה פה לפני שנתיים ו…"
-"מרטינה גריף?! הו כן, היא הייתה ילדה לתפארת !".

מרטינה גריף?! מה?! הרצתי במוחי, מאיפה אני מכירה את השם גריף…
היומן ! היומן של הולברט גריף ! בעל הבית ! הייתכן שמרטינה היא הבת של השטן הזה?

הקשישה סיפרה לי שהיא לא הייתה יהודייה. אבא של נהג להתעלל בה ושם אותה פה בשביל שהיא "לא תפתח את הפה".
"מרטינה חשבה שאבא שלה הרג את אמא שלה. כאשר היא רצתה לספר למשטרה אבא שלה תפס אותה וזרק אותה לפה. היא הייתה בהתחלה דיי מפוחדת אבל היא סיפרה לילדות הקטנות שהיו פה סיפורים לפני השינה ושרה שירים מקסימים. כששמעתי לראשונה על תוכנית הבריחה עמדתי להתעלף! אם התוכנית תיכשל מרטינה תמות! לא הייתי מוכנה לזה לכן ניסיתי לעצור אותה אבל היא לא עצרה… אני מקווה שהיא הצליחה לברוח"
הקשישה באמת הכירה את מרטינה.
ידעתי שבעל הבית הוא בן אדם נורא, כלומר, חיה נוראה… אבל לזרוק את הבת שלו לפה ולרצוח את אשתו?! זה כבר לא הגיוני. הבן אדם, כלומר, החיה חולת נפש!
לא הייתי מופתעת אבל המחשבה הזאת הטריפה את מוחי. היה לי קשה לעכל זאת.

אז, מרטינה גריף היא הבת של בעל הבית – הולברט גריף.

———————————————————
לחצו לייק בעמוד הפייסבוק הרשמי של הסיפור בשביל לקבל עדכונים לגבי הפרקים
https://www.facebook.com/pages/%D7%92%D7%95%D7%A4%D7%94-%D7%A2%D7%9C-%D7%97%D7%95%D7%98%D7%99%D7%9D-A-corpse-on-strings/495573270593334?skip_nax_wizard=true