~פני מלאך פרק 2~ רומאו ויוליה
שקט מילא את החצר כולה, אמה הניחה את המיקרופון על הרצפה והמחנק שישב בגרונה הכאיב לה.
היא ירדה מהמדרגות ומיקה אחריה לא מאמינות, כולם פינו להן את הדרך לרומי, עיניהן עברו על עיניה הכחולות והנוצצות ואז אל שיערה השחור שפעם היה ארוך ועכשיו הוא הגיע לה עד אמצע הגב.
מבחינות בעורה שפעם היה לבן ובוהק ועכשיו שזוף ומבריק, לבושה באוברול שמלה בצבע שחור שמתחתיו חולצה צמודה לבנה ונעליי אולסטאר שחורות.
"רומי?" אמרה אמה לא מאמינה "היי" אמרה רומי בלחש שקולה שבור מעט יורדת לדשא מתקדמת אליהן עד שהן היו אחת ליד השניה, "רומי!!!!!!" צרחה מיקה בהתרגשות וקפצה על רומי לחיבוק "מיקה" אמרה רומי בוכה וכך גם מיקה מחבקת את גופה הקטן נושמת את ריחה הנעים שהיא כל כך התגעגעה אליו.
"אני לא מאמינה!!" צרחה שוב מסתכלת עליה "איזה מהממת" הוסיפה מחבקת אותה שוב "אני? תסתכלי עלייך" אמרה לה רומי מייצבת את קולה לא מאמינה שמיקה חברתה הטובה סוף סוף מולה, "מה איתך לא התגעגעת?" שאלה רומי את אמה שעדיין עמדה בצד בהלם יחד עם כולם "סתמי ת'פה בואי." אמרה לה לוקחת אותה אליה לחיבוק מוחץ, "התגעגעתי אלייך." אמרה לה אמה בוכה "גם אני."
"מה הקטע איתה?" שאלה לורן את תומר נצמדת עם גבה אל חזהו החשוף, "אין לי מושג." ענה שם את ידו שהיו מתחת למים של הבריכה על בטנה של לורן מסתכל על רומי שישבה עם אמה, מיקה ועוד כמה ילדים במרפסת אחריי שהמוזיקה חזרה וכולם המשיכו לרקוד. "אתה ראית אותה פעם בבית ספר?" שאלה שהם מסתכלים עליה צוחקת ומדברת עם כולם "לא." ענה מחליק את ידיו מתחת לתחתון הביקיני של לורן, היא הסתכלה עליו בהפתעה מחייכת קצת ואז הסתובבה אליו, "כיף לך?" שאלה מטיילת עם אצבעותיה על חזהו, "איך לא יהיה כיף במסיבה שאמה מארגנת?" שאל אותה מחייך והיא נתנה לו מכה קטנה והוא צחק מרים אותה מעט שרגליה מסביב לאגן שלו ויד אחת שלו על ישבנה והשנייה על גבה, "איך לא יהיה כיף איתך?" תיקן את שאלתו שולח אליה את עיניו ירוקות ושפתיה התרסקו על שלו לנשיקה סוערת, לורן עצמה את עיניה מחליקה את לשונה לשלו בתשוקה ותומר עשה כך גם אך עיניו היו פקוחות, סורקות את רומי.
"נו" אמרה מיקה לרומי, "מה נו?" שאלה אותה "מה מה נו? איך היה באוסטרליה?" שאלה מיקה "איך יכול להיות? מושלם, אין מילה אחרת, יש שם חופים מהממים, חנויות זולות, חתיכים" ענתה וכולם הקשיבו לה מרותקים מחייכים קצת, "אבל היה בשנה האחרונה קשה קצת אתם ידועים…לא קל להיות רחוק כל כך מהבית." הוסיפה רומי בכנות, "אוווו" אמרה אמה שמה את ידה על כתפיה של רומי ואמה וכולם צחקו קצת, "אבל מה איתכם? מה קרה כאן?" שאלה רומי, "כאן? הרבה מאוד" ענתה אמה מחייכת אל דולב, "כמו?" שאלה רומי בסקרנות "כמוני" אמר דולב שישב ליד אמה, "היי, אני החבר של המקסימה הזאת." אמר לוחץ את ידו עם ידה של רומי מנשק את כתפה של אמה, "היי, איך קוראים לך?" שאלה אותו פוזלת אל אמה שהסמיקה, "דולב" ענה מחייך "רומי" אמרה את שמה גם, "כן נראה לי שעכשיו כול השכונה יודעת אחרי הצרחה של מיקה." אמר דולב וכולם צחקו מסתכלים על אמה ועליו בהערצה, אמה ודולב הם הזוג הראשון של השכבה מכיתה ז', ועד עכשיו אמצע כיתה י' הם מחזיקים מעמד, אף אחד אף פעם לא שמע על מריבה או סתם ויכוח שהיה להם.
כול הבנות חולמות על זוגיות כמו של אמה וכול הבנים חולמים על בת זוג כמו אמה, אז היו להם את הנתונים להיות מוקד הערצה.
"מה איתך מיקה? יש מישהו חדש?" פנתה רומי למיקה מרגישה את ידה של אמה לוחצת קצת על גבה מבינה שהיא עשתה משהו לא בסדר, "אה…אני כרגע רווקה חופשיה." ענתה מיקה מסתכלת על מבטיהם של כולם "עזבי תספרי לי אחר כך." אמרה לה רומי בשקט והיא חייכה חיוך דק.
"אה רומי תכירי את יפתח." אמרה לה מיקה מושכת את אחד הבנים שעמד לידן מושיבה אותו על הספסל לידה, "הוא בחור חדש כאן בשכונה." הוסיפה ויפתח חייך קצת מסתכלת על מבטיהם של כולם מפחד שראו את הבהייה שלו ברומי, הוא התיישב ליד מיקה מסתכל על רומי והפעם מקרוב, וכך גם רומי שהעביר את מבטה על עיניו האפורות-תכולות שהזכירו לה את צבעם של הקרחונים ועל שיערו החלק שהגיע עד העורף ועליו כובע גרב אפור שמוט קצת מאחור, לבוש במכנסי ג'ינס ארוכים, חולצה אפורה ומעל ז'קט שחור סגור עד החצי, רומי הסתכלה עליו מרגישה צמרמורת, היה בו משהו מסתורי שהיא רצתה לגלות.
"היי" אמרה שקולה קצת שבור "היי" אמר בקול עמוק וצרוד לוחץ את ידה הקטנה של רומי בידו הגדולה ששניהם מרגישים גלים של חום עוברים בגופם, "רומי אני לא מבינה." אמרה לפתע אמה שעברה לשבת על ברכיו של דולב משחררת את מבטה של רומי מיפתח, "מה?" שאלה מסתכלת על עיניה החומות ועל הגוונים הבלונדינים שהתאורה בחוץ נתנה לשיערה, "את היית אמורה לחזור בעוד שנה, מה קרה?" שאלה אותה ורומי חייכה חושבת לעצמה שזאת אותה אמה שהיא עזבה בכיתה ו' צמאה להסברים שלא יותירו אותה חסרת מידע, "השגרירות הישראלית באוסטרליה חזרה למצב הקודם שלה עכשיו, העריכו שזה היה לחמש שנים לסדר שם את הבלגן אבל זה נגמר שנה קודם." הסבירה רומי נזכרת ביציאות של אבא שלה באמצע הלילה או לפנות בוקר לשגרירות לפזר הפגנה של עוד קבוצה אנטישמית, "אבל בגלל שהחתימו את אבא שלי לחמש שנים נתנו לנו להישאר עוד שנה וסתם לא לעשות כלום אבל נמאס לנו כבר מאוסטרליה וההורים שלי לא יכולים לשבת ולא לעשות כלום אז חזרנו." הוסיפה ואמה הנהנה "בחירה נכונה." אמרה לה מחייכת מסתכלת על עיניה הכחולות, "נשמעים כמו אותם גלי ודרור." אמרה מיקה ורומי הסתובבה אליה מחייכת אך חיוכה ירד מעט שהיא הבחינה שיפתח לא ישב שם עוד.
רומי, אמה ומיקה עלו במדרגות הגדולות לחדרה של אמה, "ואו איך הבית הזה השתנה." אמרה רומי מסתכלת על המסדרון הארוך שנגלה לפניהן ועל המדרגות שהובילו לעוד קומה, "כן חמודה לא היית פה איזה…ארבע שנים." הסתובבה אליה מיקה ורומי נתנה לה מכה קטנה, "ואלקם" אמרה אמה לרומי שהיא פתחה את דלת חדרה, עיניה של רומי נפערו מסתכלת על החדר היפיפה, הוא היה צבוע בצבע שמנת ועל הקיר שמאחורי המיטה הזוגית שלה הודבקו אלפי משפטים באנגלית שכיסו את כול הקיר, "רומאו ויוליה." הסבירה אמה "ואו" אמרה רומי בהלם, "גם אני הגבתי ככה, מעריצה של שייקספיר." אמרה מיקה מסתכלת על רומי ההמומה ואז על אמה שחייכה קצת, "אז…" אמרה אמה מתיישבת לה מיטתה, "איך היה באוסטרליה?" שאלה ורומי התיישבה לידה "את שואלת על הבנים באוסטרליה או על אוסטרליה עצמה?" שאלה אותה מסתכלת על חיוכה שהתפרס על פניה, "על הבנים." ענתה לבסוף "שובבה אמה….שאני אקרא לדולב?" שאלה אותה מיקה בציניות, "נכון דולב…תספרי נו." אמרה לה רומי נותנת לה מכה ברגל, "סתם בתחילת כיתה ז' ההורים שלי הזמינו כמה חברים שלהם לארוחה והוא היה הבן של אחד מהם אז…את יודעת התחלנו לדבר וביום הראשון של הלימודים גילינו שאנחנו באותה כיתה." אמרה אמה בוהה בתמונה שלה ושלו שעל השולחן שלה נזכרת בהפתעה שהייתה לשניהם לראות אחד את השני וחיוך קטן עלה על פניה. "אוו…זה חמוד." אמרה רומי שמה את ידה על כתפיה שומעת את הצליל של כניסת הודעה שהטלפון שלה, "ואו כבר שתיים עשרה וחצי." אמרה רומי קמה מהמיטה, "ו…?" שאלה אותה מיקה "ואני צריכה ללכת לסדר את הדברים בבית." הסבירה מקישה עם אצבעותיה על השולחן, "עדיין הילדה הטובה של אמא ואבא." אמרה אמה והיא ומיקה קמו "כן…כנראה." אמרה רומי מזיזה קצת מהפוני שלה שגלש על פניה, "נבוא אלייך מחר." אמרה מיקה ואמה הנהנה ושלושתן התחבקו, "התגעגעתי לזה." אמרה רומי מחייכת.
"היי גבר." אמר שחר לתומר ישב על המדרגות שבחוץ, "היי" אמר לו תומר שותה קצת מהבקבוק אלכוהול שהוא הביא מהבית, "פשש…לא ידעתי שאתה בקטע של זה." אמר לו שחר מתיישב לידו, "גם אני לא." ענה שקולו צרוד מעט "ראית את הרומי הזאת…קצת נמוכה אבל שווה." אמר שחר נשען עם מרפקיו לאחור על הרצפה הקרה, "כן ראיתי" ענה תומר ממשיך לשתות מפשק את רגליו מעט נשען עליהם עם מרפקיו משפשף את מצחו שכאב קצת, "הן הולכות להיות החבורה הזאת שכול הבנות מקנאות בהן וכול הבנים רודפים אחריהן." אמר שחר ותומר לקח עוד לגימה מהמשקה החריף מתרגל לטעם, "שונא בנות כאלה." אמר תומר ותמונתה של רומי עלתה במוחו, "הן חושבות את עצמן יותר מידי." הוסיף מתחיל להרגיש את השפעת האלכוהול, לפתע דלת הכניסה נפתחה וממנה יצאה רומי לשביל הגישה, "אמא סיימתי פה את בדרך?" שאלה את אימה דרך הטלפון "כן אני כאן תצאי." אמרה לה והן ניתקו את השיחה.
שחר ותומר ליוו אותה במבטיהם עד שהיא יצאה מהשער, "אני ממש לא כמוך, אני מת על בנות כאלה" אמר שחר מחייך.
תגובות (1)
אישית סיפורים כאלה הם פחות הסגנון שלי, אבל אמרתי שאני אשתדל לעקוב, וזה מה שאני אעשה.
*ממליצה לך לא לכתוב מילים לועזיות כמו וואלקם.
*שוב, אותם הערות כמו בפרק הקודם. חסרים הרבה מאוד סימני פיסוק וקצת תיאורים. אני ראיתי שכתבת שזה בעיה אצלך סימני הפיסוק ואני מקווה שתצליחי להתגבר על זה.
אני מקווה שהסיפור יהיה לא צפוי, כי אני פחות אוהבת סגנון כזה… אני אשתדל להמשיך לעקוב!