טעות או מזל?- פרק 17

אני רוצה להודות לכל מי שהגיבה בפרק הקודם, אתם ממש חיממתן לי את הלב. אם מדהימות!!!!
אוהבת ומעריכה המון!!!

"מסוממת?", הבטתי בו בהלם מוחלט, ניסיתי להבין על מה הוא מדבר. הכל כבר נראה מעורבב מידי. כאילו שכולם מכירים את חיי יותר מאשר אני.
"עזבי, אני לא רוצה לדבר על זה סול", הוא התחמק כמו תמיד. יודע רק לברוח. לא יודע להתמודד עם חייו.
"מתי תפסיק כבר לברוח?מתי תתחיל התמודד עם המעשים שלך?תתחיל לדבר", פקדתי עליו בנימה דורשת. הוא הביט בי ונראה פתאום כל כך שונה. מבטו היה מפוחד. ממתי יקיר מרגיש מפוחד?ממתי הוא פוחד ממשהו?
"לא רוצה", הוא אמר ובדיוק הפעמון נשמע בכל רחבי הבית. הבטתי עליו במבט שואל.
"זה אלדד", הוא אמר וקם מהמיטה.
"מה הוא עושה פה?אל תפתח", אני ידעתי שאם הוא הולך לפתוח את הדלת הזאת, הוא לא יגיד לי את זה בחיים.
"סול, אני לא הולך לייבש את אלדד. אני קראתי לו שיבוא", הוא אמר והתקדם לעבר הפתח של החדר. הוא הביט בי מבט אחרון ויצא ממנו.
לבשתי בחזרה את המכנס שהיה שרוע על המיטה ונעלתי את הנעליים שלי. נעמדתי מול המראה וסידרתי את עצמי. מעיפה כל ראיה שקרה ביני לבין יקיר משהו ויצאתי לעבר הסלון.
"היי אלדד", חיוכו ישר עלה על שפתיו. יקיר סרק עם עיניו את כולי. שם לב שאני לבושה.
"לאן את הולכת?", הוא חזר להיות שוב קשוח. פיצול אישיות ברמה כזאת עוד לא פגשתי.
"לישון אצל אלדד", אמרתי בחיוך ואלדד חייך כפליים. נראה מרוצה מזה שהצעתי את עצמי לבד.
הוא לא ענה, הוא ידע שאם אשאר, אני אדרוש ממנו לספר לי את הכל.
יקיר הביט בי במבט כעוס ושתיקתו הייתה רועשת מתמיד. בתוך תוכו הוא מקנא. אני בטוחה.
***
תודה שהסכמת", הודתי בחיוך קטן שהיה אפילו דיי מאולץ.
"מתי שתרצי", הוא אמר והתיישב אחריי על הספת עור השחורה בסלון.
הוא הביט בי רגוע, חיוך קטן שיחק על שפתיו וידו השתחלה בין השיערות בראשי. זה היה נעים.
תמיד אהבתי שהוא היה עושה את זה עוד בימים שהיינו ביחד.
אבל יקיר…הוא לא יוצא לי מהראש. אני לא מפסיקה לחשוב על מה שעובר עליו עכשיו. מה הוא מרגיש…
"על מה את חושבת?", הוא שאל לפתע.
"סתם…אני עייפה", אמרתי וקמתי מהספה. הוא קם אחריי והוביל אותי אל חדרו.
"שיהיה לך לילה טוב סול", הוא אמר ומשך אותי לחיבוק חזק אל בין זרועותיו הגדולות.
"לילה טוב", לחשתי על שקע צווארו.
***
"לילה טוב יואב, הכל נקי והקופה ספורה", אמרתי לו ויצאתי החוצה.
הבטתי מסביבי, בדקתי שאין אף אחד בסביבה.
הגברתי את קצב ההליכה שלי והרגשתי איך ליבי פועם בחוזקה מהפחד שהשתלט עליי.
לפתע ראיתי רכב עוצר על ידי, זה היה יקיר. כל כך שמחתי שהוא כאן עכשיו, כל הפחד נעלם כלא היה.
"תעלי", הוא פקד עליי. עליתי.
"תודה שבאת", הוא המשיך לנסוע, עיניו היו מרוכזות על הכביש ופניו נראו נעולות וקשיחות.
"מזה?לאן נוסעים?", הוא נסע בכיוון ההפוך מהבית.
"אנחנו הולכים לדבר", הוא אמר והתחלתי להילחץ, לא יודעת למה משהו בו נראה מאיים.
"איפה?", שאלתי מבוהלת.
"אצל גיל", שוב הולכים לדירה הזאת. אולי סוף סוף הוא הולך לספר לי את הכל.

התיישבנו על הספה בסלון. הוא שתק, חשב המון.
"את יודעת…הוא היה האיש הכי חשוב לי בחיים", הוא החל להגיד וכופף את גבו. הוא הניח את פרקיי ידיו על ברכיו ושילב את כפות ידיו.
"הוא היה הבן אדם שהכי סמכתי מכולם, הייתי מספר לו את כל הסודות שלי. הוא תמיד ייעץ לי איך להתנהג עם אישה ו…תמיד אמר שצריך לכבד אתכן", הוא השפיל את ראשו לכיוון הריצפה ונשם עמוק.
"הוא גידל אותי הכי טוב שאפשר, חינך אותי חינוך טוב אבל…מאז שהוא מת אני התהפכתי", התקרבתי לצד שלו, שמתי את ידי על גבו. כאב לי שהוא כל כך כואב.
"אני מרדתי, התחלתי לעשן, לקחת סמים. ללכת עם אנשים לא הכי טובים. שהיום הם החברים הכי טובים שלי", הוא אמר והרים את מבטו העצוב והסוער לכיווני.
"יום אחד, הסנפתי קוק…הייתי הפוך, לא ידעתי איך קוראים לי. חבר אמר לי לבוא איתו.
הלכתי לא שאלתי לאן, פשוט הלכתי איתו. אני זוכר שנסענו המון. הרגיש לי כאילו אין סוף לנסיעה הזאת. בסופו של דבר כשהגענו. הוא אמר לי שיש מישהי שעושים עליה…שעושים עליה אורגיה", הוא גמגמם. לא הבנתי כל כך לאן הוא חותר עם הסיפור הזה.
"הייתי מסומם, חרמן, מה לא?הסכמתי", "מי זאת?", שאלתי בתמימות.
הוא בלע את רוקו והסיט את מבטו ממני.
"זאת…את