ציידי הפיות – פרק 2

קטלין התעוררה בחדרה שבמייבולין. 'איך הגעתי לפה?' היא חשבה מבולבלת. הרי רק לפני רגע… רק לפני רגע הצייד המפחיד כמעט הרג אותה. קטלין זכרה בבירור את המבט האבוד שהיה לו שנייה לפני שהסתובב והלך. היא ניסתה ללחוש לו "תודה" אך היא לא הייתה בטוחה שהוא שמע אותה.
"קטלין? מתוקה?" דלת החדר נפתחה לחריץ דק. "קטלין! חשבתי ששמעתי מהחדר שלך משהו!" דורוטה נכנסה אל החדר בהתרגשות. "בשם הגבעות! חשבתי שלא תתעוררי לעולם! אין לך מושג כמה הדאגת אותי, גבירתי הצעירה! שיהיה לך ברור שאת בצרות צרורות!"
קטלין חייכה. היא כל כך פחדה שהיא לא תזכה לראות את דורוטה שוב. "דורוטה, איך הגעתי לכאן? אני לא זוכרת…" היא שפשפה את ראשה. היא הרגישה כאילו אלפי תופים הולמים בראשה.
"את לא זוכרת דבר?" שאלה דורוטה בדאגה. "קטלין, את זוכרת שיצאת לטייל בחורשת האורנים?" קטלין השפילה את מבטה. היא זכרה היטב כיצד שיקרה לדורוטה ואז חמקה החוצה. קטלין זכרה שיצאה בגבולות העיר וניסתה לחפש את דלת הסתרים שראתה ימים אחדים כאשר עקבה מחוץ לעיר אחר אמנדה, אחת מהפיות הבוגרות ביותר בעיר מייבולין. קטלין נשענה לאחור על מיטתה. היא נזכרה כיצד לפתע כמו משום מקום הופיע מולה הבחור היפהפה והאכזרי ותפס אותה ועשה חתך גס בכנפה הימנית. קטלין נרעדה. היא זכרה שברחה והיא זכרה שמעדה ושהתייאשה. קטלין העבירה את ידה על זרועה שהתמלאה חבורות כחולות. היא לא יכלה שלא להיזכר ביופיו עוצר הנשימה של הבחור. במבטו החודר. היא נזכרה כמה היה מופתע כאשר ביקשה שיהרוג אותה מהר. היא נזכרה איך עזב לפתע. נתן לה הזדמנות לחיות.
"לא, דורוטה. אינני זוכרת דבר."
"אם כך, אין טעם לבזבז כאן זמן על חקירות מיותרות." דורוטה יצאה מהחדר.
קטלין עצמה את עיניה וכעבור רגע קל נרדמה. בחלומה, הופיע בחור עם שיער בצבע דבש ועיניים ירוקות-חומות. הוא אחז בחרב ארוכה וחדה. הוא הסתכל עליה והסתכל על חרבו. קטלין הסתכלה עמוק אל תוך עיניו המהפנטות ולחשה בקול רפה, "תודה." בחלומה, הבחור זרק את חרבו על הרצפה ואז התקרב אליה. הוא הטה את סנטרה כלפי מעלה ונישק אותה. הבחור התרחק ממנה וחייך. הוא אמר, "אין בעד מה."