סליחה, אנחנו מכירים?!
ואני תוהה אם מישהו בכלל מכיר אותי, באמת. ולא רק מצייר בראשו איזו מן דמות לפי מצבים משתנים, או להפך- רושם ראשוני, או איך שהוא רוצה שאהיה.
יש מישהו? משפחה? חברים?
אמא שלי בטוח לא, את זה אני יודעת…ואח שלי? טוב הוא עסוק בלחקור אותי לעומק רק על מנת לרדת עליי, כי מזה הוא חי כמו שאמרתי לו היום והוא צחק כהרגלו בציניות.
החברות בסניף? לפי מצבים משתנים. לגמרי משתנים. והחדשות שנכנסו עכשיו? רושם ראשוני לא משו…
ואני? אני לא יודעת אם אני מכירה את עצמי בעצם, יודעת מה בא לי, מה אני רוצה וממה אני כל כך בורחת.
אני יודעת שישנם אנשים שמכירים אותי לעומק, אבל הם לא כאן עכשיו כי נאלצנו להיפרד.
אז איזה תדמית תהיה נסוכה עליי מחר? וכמה להתאמץ בשבילה?
אם בכלל?!
היום יצאתי מהבית כשלא בדיוק היה אכפת לי איך אני נראית, וזה היה נחמד…
נמאס לי לרצות את כולם, או לבכות בשקט על דרך ההתנהגות שלי ועל המראה.
אני רוצה סוף סוף להשלים עם הכל, ואז סוף סוף להיות שלמה, כן גם עם הפגמים…
ואם יש מישהו שמזדהה איתי אני אשמח לדעת שאני לא לבד, ואני מאחלת לו לעשות סדר במחשבות,
כי במבחן החיים אלו הן שמציירות לנו את כל התפאורה, כותבות את התסריט…
תגובות (3)
כול הכבוד לך! אני מזדהה איתך בחלק ממה שהצגת פה .
לי הייתה תקופה שבה הרבה אנשים אמרו לי דברים כמו "אל תצאי ככה לרחוב! איך את מתלבשת?" וכד' ומאז בכלל לא אכפת לי מה אנשים אומרים עליי או על איך שאני מתלבשת ואני אוהבת את זה. אל תתני לאף אחד לומר לך מה לעשות, ואל תנסי לרצות אחרים. אם הם מרוצים, מה טוב. אם לא אז שיאכלו חרא, אנחנו לא נשתנה בשבילם!
תודה רבה מקסימות