לא להסתכל לאחור- השראה

כשבורחים צריך לזכור דבר אחד. לא ממי אתה בורח או למה, לא מי אתה או מאיפה באת.
צריך לזכור לא להסתכל לאחור. כי ככול שהמקום שממנו אתה בורח יותר חשוב לך יהיה לך יותר קשה לברוח, גם אם זה הדבר הכי נכון לעשות.
את התיאוריה הזאת אנה המציאה אבל כשהיא ברחה, כאילו התיאוריה אינה היתה קיימת היא עשתה טעות, והביטה לאחור אל המקום ממנו היא בורחת. מיד היא הוצפה בזכרונות של המקום, כל הדברים הכיפיים, ההליכה בפארק עם כל אחיה בשבתות והמים שהיו משפריצים אחד על השני מהאגם בימים חמים, על העוגות שכל כך שימחו את אימה ואחיה הקטנים, על הקמח בקצה אפה של אחותה קייטי כשהיו מכינות ביחד לחם או כל דבר אחר עם קמח על כל אלה התווספה האהבה שלה אל אחיה ואימה.
היא הוצפה בכל הזכרונות הטובים ואלה כאילו זעקו עליה להישאר במקום ולא לנטוש את כל יושביו.
אבל בתור מחברת תיאוריה הייתה לה תיאוריה של נגד, נגד כל המשיכה של הזכרונות הטובים שביקשו ממנה להישאר ולהזכר כמה טוב לה פה, להזכר למה היא בורחת. מה הסיפור שלה הרי כל כך טוב לה?
היא נעצרה כבר לפני מספר דקות אבל כאילו כדי לעצבן החל השחר לעלות.
"שיט" היא קיללה ונסתה לשמור על ארשת פנים אדישה אבל בינה לבינה הודתה שהיא צריכה להחליט עכשיו או שהיא בורחת או שהיא נשארת והדקות נקפו וכך גם מצפונה.
בלי משים לקחו אותה רגליה אל האגם, שם אהבה להתבודד מידי פעם, היא התישבה מתחת לאחד העצים וראשה טרוד במחשבות.
הכיצד היא יכולה לעזוב את אימה ואחיה שהפכו לכל כך תלויים בה? אבל כיצד היא יכולה להבטיח לעצמה עתיד שכזה?
כאילו כדי להוכיח לה שאין לה זמן החלו הציפורים לצייץ היא רק עצמה את עיניה והקשיבה לקולן הרך שמילא את חלל החורשה.
היא לא חשבה על הבריחה שלה או על אמא ועל אחיה היא חשבה על דבר אחד ומטריד במיוחד… אביה.