נסיעה להודו 2007 / 12

דרכנו מוליכה לג'ודהפור.
הזמנו מלון דרך האינטרנט, שוב אחרי שקלא וטריא ארוכים ועל כן מצפים להצלחה.
החושך יורד לפני שנכנסנו לעיר וקשה לומר שקיימת תאורה עירונית כלשהי. גילה מתעקשת על המלון שלה והאפילה משרה תחושת עגמומיות. המלונות לא מצהירים על עצמם בלילה, הרחובות מרוקנים ולכאורה אין את מי לשאול. לפחות זו לא בעיה שלי, אפשר להתרווח אחורה ולתת לנהג שישבור את הראש. בעיניו זו פחיתות כבוד להסתייע באחרים, ממש כמוני באירופה, סדנא דגברא חד הוא, אלא שכיום אני זה שיושב בכורסא. הוא עוצר, יורד ונבלע לתוך האפילה וכנראה נמצא לו את מי לשאול, כי מאמינים או לא, הגענו.
ניגש לדלפק ומבקש לממש את ההזמנה. האיש מופתע מעט, ועל כן נראה שכל מה שנותר עבורנו בשעת כיבוי מאורות זו הוא חדר אחורי סמוך למטבח. גילה מאשרת ומתמקמים בחלל אדיר, כשניים וחצי חדרים נורמלים בעוד הנהג יעביר את הלילה במלון משלו. שם, הוא דוקר באצבעו את אחת רוחות השמיים הלא מזוהות.
ניגשים לחדר אינטרנט וכשבאים לשלם התחלף בעל הבית באחיו והתעריף הוכפל כהרף עין. הראשון היה אדם נוח לבריות, שאינו מדקדק בקטנות. המחליף קמצן חולני נרגן וקשוח, שרואה את החיים במונחים של כסף אובד.
יתושים מכריזים בעלות על כל חלקת עור חשופה והצהרת כוונותיהם המונוטונית מנסרת בחלל החדר. כל הרשתות מוגפות, ותכשיר אידוי מפיח סרחון באוויר, אך הם מרחפים באדישות גמורה בינות לענני הרעלת המתמרים.
משכימים לארוחת בוקר אנגלית באוירה אנגלוסקסית טיפוסית השאולה מרומנים של המאה הקודמת. סופרת אנגליה רווקית מתארת באוזני להקת מעריצים את הספקיה בשנים האחרונות וסופגת בסיפוק ניכר הנהוני הערכה מאופקים חנוטים בחליפות בוקר. משרת או שניים משחקים את תפקידם בנאמנות בסיוע רכינות גמישות והתחנפות מקצועית.
בתור עוברי אורח יומיים מבקשים לבסס את מעמדנו מבעוד בוקר כאשר היצע חדרים בבתוליו. אוכלוסיית האנגלים משדרת התנהגות של שוהים כרוניים. המבנה מעוצב כוילה מרובת חדרים בת שתי קומות האופפת מרחב אכילה במרכזה. הדלתות מספקות רק הגנה מינימלית מתשומת לב עוברים ויושבים ועל כן קומה שניה תפוסה כולה. זוכים בחדר בררה קומת קרקע הצופה כמעט אל מרכז הרחבה מידי מר הייד הזעפן ומתמקמים בתקוה שהגנות היתושים יתפקדו טוב יותר מאשר באולם של אמש. הרכב שלנו נכנס לחצר ומעלה מעט את קרננו. משרת הבית משלח אותו לחניה כדי להפגין בעלות ואולי גם לא להחמיץ לאורחיו את נוף הבוקר מהכניסה. בשביל זה אין לו טיפ כאשר מעמיסים תיק ויוצאים לדרך.
בשעת בוקר עוברים דרך רחוב גדוש גברים המסתובבים בחוסר מנוחה או יושבים על גדרות ונראים ממתינים לאיזו בשורה. תגרנים מסתובבים עם עגלת בצקניות מעלת אדים ומוכרים בשווה פרוטה ארוחת בוקר. זה שוק העבודה מסביר הנהג. מי שזקוק לפועל מגיע הנה והמיקום הוא על פי ההתמחות.
הסעיף העיקרי על סדר היום ביקור במבצר מהארנגאר (כבר הזכרנו שגאר פרושו מבצר). השושלת שבנתה כאן קראה למדינתה בשם מארוואר (ארץ המוות) בשל אקלימו הרצחני של מדבר תהאר. המדינונת של אודאיפור נקראה מוואר ואני לא שמתי לב להבדל הקטן עד זמן רב לאחר שחזרנו. שתי הישויות נלחמו זו בזו ובנסיכויות האחרות סביבן במקום להתאחד נגד המוגולים. מארוואר הקדימה להכיר בעליונותו של הקיסר המוגולי אכבר ב- 1561. לעומתם, המהארנה פראטאפ מהשושלת של מוואר הובס ע"י אכבר ועבר לנהל מלחמת גרילה שהקנתה לו תהילה אם כי לא הצלחה. לאחר מותו נעשתה גם מוואר וסאלית של המוגולים למשך מאתיים שנה.
כל זמן שהקיסרים התנהגו בסובלנות החזיקה האימפריה מעמד ואולם אורנגזב ניהל מלחמת דת, הרס מקדשים, בזז ערים וכפה התאסלמות. האימפריה התמתחה עד מעבר לגבול היכולת ועם מותו ב- 1707 מתחילה ההתפוררות. מארוואר כרתה ברית עם מוואר וג'איפור ואולם כדרך הארץ פרצו סכסוכים בין השותפים. המראתים של מהארשתרה נקראו לעזור וברוב התלהבות נטלו לעצמם את השלטון ושלחו גם הם יד בצלחת, אמנם על בסיס תאוות בצע גרידה. המהאראנות השונים של רג'אסטאן המשיכו להילחם אלה באלה עד שהצטרפו בזה אחר זה לפאקס בריטניקה וזו תחילתה של הודו המודרנית.
ג'ודהפור ממוקמת על נתיב סחר מצליח ולכן עשירה יותר והמבצר גדול ומרשים לאין ערוך, מכל האחרים ברג'אסטאן, שהיא ארץ ברוכת מבצרים אליבא דכל המדריכים. הצבעים חיים ובהירים והמבנים חד משמעיים מבחינת סגנון. גם כאן תצוגת כלי נשק נרחבת היא עדות לשיטות פתרון סכסוכים הנקוטות ברחבי הודו. מדי פעם אני סוקר עתונות מקומית ומתרשם מאירועי אלימות, שעומדים בסתירה לאופי רודף השלום כביכול המופגן כלפי חוץ. פה נרצחים אנשים, שם מתפוצץ מטען ברכבת, אנשים נעלמים, רכוש נשדד, מושל מחוז שפרש מודה על מעלליו ועוד כהנה וכהנה. באינטרנט ניתן להתוודע למסורת העתיקה של כנופיות הרצח שתחילתן בשנים הראשונות של הכיבוש האיסלאמי ואשר הושם להן קץ רק בתקופת הכיבוש הבריטי במאה התשע עשרה. במאמר שקראתי מתלוננים על רמת המוסר הירודה של שודדי הדור החדש בגוגאראט, שנהנים מהערכה היסטורית גבוהה בקרב האוכלוסיה, למרות שאינם עומדים בהשוואה עם כנופיות הרוצחים המקצועיים של פעם.
לקראת סוף הסיור סוקרים את מוסך אפיריוני המנשא שאהובים כל כך על תיירים אירופים, אולי בהיותם שלב אבולוציוני מוקדם של המרכבה. לי הם מזכירים, שאנו ההולכים ברגל לא זוכים מאז ינקותנו להינשא על שריריהם של אחרים, אפילו בתור מליונרים.
מאוד לא נוח לי עם בניני הפאר והמבצרים המתנשאים וסיפורי המלחמות התכופים וצמיחת שושלות מפה ומשם. זו בריונות וזה שכרה ומי שמשלם את החשבון אלה תמיד ההמונים, האריסים, ששמונים אחוז מיבולם נלקח כמיסים ועוד מוטלת עליהם האנגריה. אין פלא שהודו במצב תסיסה תמידי ואין פלא שמתפתחות בה תורות פטליסטיות עד כדי קיצוניות.
סינג היא אחת המילים ההודיות הטורדניות, שחצי מהאוכלוסיה מצמידה לשמה. זו אינה מילת תואר ובסך הכל פירושה אריה. גם בסביבתנו מוצאים אריות ולייבים ואסדים כשם פרטי או משפחה, אך בכמות צנועה ולרוב בשימוש חף מכל התימרות חייתית. מסתבר שהחל משנת 1699 גברים סיקים מצווים להוסיף את הסינג לשמם כהצהרה שכל הגברים שווים וכפירה בשיטת הקסטות. אנשים אחרים מוסיפים אותו כשם פרטי שני ובעצם זה היה שם סטנדרטי באזור רג'אסטאן מימים ימימה. כבדרך אגב התיחסתי לגידול הזה בסיומת שמם של המהארנות למיניהם כמו לנקודה, אבל לדעתי הוא נועד להוסיף משקל לשם ומובלע בו קורטוב לא צנוע של קילוס.
מהדסים לעבר ג'אסוואנט (השני) תהאדה שהוא פביליון גבה קומה למהארג'ה בשם זה וחוזים בשלל תמונות של הסינג האמור וכמה מתעודותיו. באותו מקום מופעלת משרפת גופות מה שמסביר מדוע אין אדמת הודו מכוסה שכבה עבה של קברים.
בצדו השני של חדרנו החדש חלל מכוסה הדוקות והקיר המשותף מדיף ריח טחב. האח הנרגן כלל לא מתווכח והחדר החליפי נמצא מצדו השני של אותו חלל וריח הטחב קלוש רק במעט. בקומה שניה המחירים ברמה אחרת ולחפש מלון אחר אין סבלנות.
בצהריים גילה מחליטה לטפס אל מקדש גבוה בקצה צוק ואנו אוזרים חלצינו ויוצאים לדרך. מעט מדרגות ואחריהן שביל עיזים מעפילים ישירות מעלה בין קוצים וקומץ שיחים נשכניים. נשים חסודות יורדות לעומתנו ומחייכות בידידות כאשר זזים לפנות מעבר. זו מסוג העליות שככל שעולים, המטרה נראית רחוקה יותר. אשה או שתיים אוחזות צרור עוקפות אותנו כאשר נעצרים לשקול שוב ליד בית קברות מוסלמי קטן. מאגר זבל מעודכן הצטבר למרגלות המתלול של קרטונים, בקבוקי פלסטיק, ושקיות צבעוניות ואולי עוד דברים שלא רואים מכאן. לא חש כל בעיה להוסיף מעט רטיבות משלי. מסתפקים בטיווח המטרה מלמטה במצלמה ויורדים.
בבוקר מוקדם מסיירים רגלית בגן ציבורי ליד המלון שמעניק רקע צמחי למספר מקדשים. ריח שתן נישא באוויר וכלבים משוטטים בו, אף כי למראה צלעותיהם לא בטוח שהם התורמים העיקריים.