מאז ולתמיד – פרק 6

-אושן מייקלסון-

נכנסתי אל הבית החשוך והרדום בשקט, כדי לא להעיר את ההורים שלי, או להפר את הדממה השוררת.
צעד אחר צעד בשקט אני מטפסת במעלה גרם המדרגות העשוי עץ, משתדלת בכל כוחי שהרצפה לא תחרוק תחת צעדיי.
נכנסתי במהירות לתוך חדרי הרחב הממוקם בסוף המסדרון הקטן, מהצד השמאלי.
חלונות החדר היו פתוחים לרווחה, רוחות קיץ קרירות נשבו דרך הסורגים, מקררים את האוויר החם העומד בחדר.
החלפתי במהירות את בגדי היציאה לי לפיג׳מה נוחה וקצרה, נכנסת אל בין מצעי המיטה הקרירים ומחכה שיתפסו את חום גופי.
הרמתי את מכשיר הנייד שלי שהיה זרוק עד עכשיו ליד כרית הנוצות הרכה העטופה ציפית אדומה כהה, עברתי הלוך ושוב על התמונות החדשות שצולמו היום בערב.
לא יכולתי שלא להיתקע על התמונה שליסה צילמה, שלי ושל לוק מחייכים חיוך יפה וישר.
בלי לשים לב שקעתי זמן רב בתמונה, בהיתי בכמה שלוק נראה בה טוב, כמה שהחולצה מחמיאה לשריריו, ושהצבע הבהיר מבליט את עיניו הכחולות בהירות כמו קרח מבריק וזוהר.
הרגשות האלה שיש לי כלפיו, חשבתי שהם יעלמו לאט עם הזמן, אבל טעיתי, לאט עם הזמן הם רק מתעצמים בכל פעם שאני רואה אותו.
בכל פעם שהוא מדבר איתי.
זה משגע אותי, אבל אני לא יכולה להיות כנה ולומר לו מה אני מרגישה כלפיו.
זה ישנה את הכל, שבעה-עשרה שנה של ידידות.
אם הוא לא ירגיש כלפי את אותו הדבר, אם אין לו את אותם הרגשות הסוררים האלה שמבלבלים אותי.
אני יעשה בדיחה מעצמי, אני בחיים לא אתן לעצמי לעשות זאת.
הוא לא מתאים לי ואני לא מתאימה לו, אולי עם הזמן…
אני שוב מבטיחה לעצמי שאולי עם הזמן הרגשות הלא מוסברים האלה יחלפו עם הרוח, כמו קטע מסרט ישן.
אני יודעת שאני משקרת לעצמי, מאמינה באמת ובתמים בשקרים שלי.
התהפכתי לצד השני של המיטה, מתכרבלת במצעי הקטיפה האדומים כהים ונותנת לאוויר הצח והקריר לעטוף אותי.
השלווה מציפה והעייפות עוזרת… תוך פחות מכמה דקות בודדות הצלחתי לשקוע לשינה עמוקה ומלאת חלומות שונים.