GOLD AND VELVET

כבר שעת ערב מאוחרת. כל האנשים באחוזה נמצאים היכן שהוא בחלום השביעי.
ורק היא, עומדת שם, בחדר חשוך, מואר רק במספר נרות שהשנים עברו עליהם. עומדים לדעוך.
בעוד היא מביטה על עצמה במראה הגדולה ,הישנה והמוזהבת, הקשיבה לשקט ששרר. עטף את החדר ושיתק אותה מפחד.
העבירה את ידה על שמלת הקטיפה האדומה שלה. ששיקפה בבירור את שארית חייה החדשים והאומללים. חספוס ובליטות של חרוזים חסרי ערך תפורים בחוזקה. נראה שכמעט ובלתי אפשרי להפריד אותם מהבד חסר החן. ממש כמו השבועה לנישואים שמשפחתה וכל הכפר מחכים לה מאז שהגיע כריסטוף, לפני כחצי שנה למחוז. טקס שעומד להתקיים מחר בגן הופוס.

אביה אמר לה לפני שנה שהחיים הם תכנית מסודרת של לידה, בגרות ומוות. כששאלה אותו לאן נעלמה הילדות הוא אמר לה שהיא פשוט לא קיימת. שבימנו ילדים כבר אינם ילדים. שלכל אחד יש בור שהוא צריך להתמודד איתו, ובעקבות כך מרגע שהוא נולד הוא נקרא בוגר.
היא הגיעה למסקנה שאם כולם חושבים כמוהו זה מסביר את המסורת השפלה שאומרת שבגיל 16 היא כבר צריכה להתחתן .
שיערה האדמוני נח על כתפיה. עייף גם הוא ממחשבות על אושר שלעולם כנראה לא יגיע. על חלומות שלעולם לא תממש.
עם מחשבה זאת היא צנחה מטה לרצפת העץ המעוותת. עוד המון עלילות ואפשריות לחייה ריצדו במוחה אך בסופו של דבר הגיעה להחלטה. היא הרימה ראשה בדמעות והביטה בעיניה במראה, ויחד עם דעיכתם הסופית של הנרות, אמרה,
"זמני תם".