כל כך קרוב אך כל כך רחוק פרק -16-

פרק -16-

זה הייתה שעת צהריים מוקדמת וחן ישב ולמד בבית המדרש. הוא מצא נחמה בלימוד תורה, כיוון שהלימוד השכיח אותו מכל בעיותיו.
לאחר זמן מה הרגיש בטפיחה על השכם, הוא הסתובב והבחין בשמעון, הגבאי.
"הי," אמר חן בחיוך.
"מה שלומך היום?" שאל הגבאי.
"ברוך ה', מה איתך?"
"הכל ברוך ה' בסדר, הגב קצת כואב מהרמת הספרים אבל אני לא מתלונן, זה טוב שבאים לכאן ללמוד."
חן הנהן בראשו. "דיברת עם הרב?" שאל שמעון.
חן הנהן בראשו ואמר, "סיפרתי לו שאני צריך ללמוד עם הבחורה הזאת, ואולי יש בזה בעיה. הרב חשב לכמה רגעים ולבסוף אמר לי שאני אתן לזה תקופת ניסיון לראות איך זה הולך לי, שזה לא מגיע לאיסורים או משהו בסגנון ואם אני רואה שזה לא עובד אז להפסיק."
שמעון הנהן בראשו ושאל, "ומה אתה חושב?"
חן הסתכל על שמעון ואמר, "אני..אני לא יודע…מצד אחד זה נראה כאילו אנחנו ידידים והכל בסדר, אבל מצד שני זה פשוט נראה, לפחות לי. כאילו..כאילו יש יותר ממה שזה נראה."
שמעון הסתכל על חן שנראה מעט מתוסכל ושאל, "סבתא שלך עדיין גרה במושב?"
חן הסתכל עליו מבולבל ואמר, "כן, למה?"
"כי אני חושב שאולי כמה ימים של שקט, רחוק מכל מה שאתה מכיר יעשה לך טוב, תוכל לשבת ללמוד שם, ובדרך גם לחשוב אם מה שאתה מרגיש כלפי הבחורה הוא אמיתי, כי לפעמים כאשר אדם נמצא בחברת אדם אחר כל כך הרבה זמן זה יכול לציור מצב בראש שאולי זה התאהבות וזה לא, זה רק הקשר הדדי העמוק שאתם חשים אחד כלפי השני ולא יותר מזה."
חן הסתכל על שמעון שנראה רציני ואמר, "אני לא בטוח…אני אחשוב על זה." הוא הסתכל על שעונו ופלט קללה חרישית.
"אני חייב ללכת, אני אמור לתת לבחורה הזאת שיעור."
שמעון הסתכל על חן שהתארגן לצאת ואמר, "חן..תחשוב על הצעה שלי, אני חושב שזה יעשה לך רק טוב."
חן הנהן בראשו ועזב את בית המדרש, הוא נכנס לתוך המכונית ונסע לעבר הספרייה.

כאשר נכנסה מיכל לתוך הספרייה היא חיפשה במבטה אחר המקום הכי צדדי שיש ולבסוף מצאה מקום ליד החלון. היא מהירה להתיישב שם.
היא הסתכלה על השעון, "עוד חמש דקות," מלמלה לעצמה בשקט הוציאה את הספרים והמחברת מתוך תיקה.
כעבור כמה דקות כשראתה שחן לא מגיע הוציאה מתוך תיקה את מחברת הציורים שלה והתחילה לצייר.
"אמרו לך שאת מציירת ממש יפה?" שמעה מיכל לפתע את קולו של חן מעליה.
היא הרימה את ראשה בחיוך ואמרה, "תודה."
הא הנהן בראשו ואמר, "סליחה שאיחרתי, הייתי באמצע לימוד ולא שמתי לב לזמן ו.."
"חן, זה בסדר," אמרה קוטעת את דבריו.
"אז נתחיל?" שאל בחיוך ולקח את הספר שהיה על השולחן.
היא הנהנה בראשה, סגרה את המחברת ציורים ואמרה, "אז ככה החומר שלי הוא…"
לאחר שה וחצי שבו חן הסביר ומיכל פתרה אמר, "זה יספיק להיום, נפגש כאן שוב, באותו שעה?"
היא הנהנה בראשה, הוציאה את הפלאפון מכיס החצאית שלה והסתכלה על הצג.
"לעזאזל עם הילדה הזאת," מלמלה מיכל בכעס וחייגה.
"רבקי, אמרתי לך שאני אגיע, היה לי שיעור… כן, עם חן… בסדר, אני עוד רבע שעה אפגוש אתכן.. בי," וניתקה את השיחה.
חן הסתכל עליה והיא מהירה להסביר, "אני אמורה לפגוש את רבקי ואשלי לקפה במסעדה, היא כל כך לחוצה אחותך."
הוא צחק ושאל, "צריכה הסעה?"
"לקחת את המכונית?" שאלה בפליאה.
הוא הנהן בראשו והיא אמרה, "אבל הספרייה במרחק של עשר דקות הליכה מהבית שלך."
"כן, אבל אמרתי לך הייתי קודם בבית מדרש."
היא הנהנה בראשה בהבנה ואמרה, "טוב, אני אשמח לטרמפ, אם לא איכפת לך."
"יאללה, בואי," אמר והם יצאו אל החניה. הם נכנסו לתוך המכונית וחן שאל, "חגורה?"
היא חגרה ואמרה, "אכן, כן."
"אז אפשר לנסוע," אמר ופרץ בנסיעה מהירה לעבר המסעדה.
מיכל הסתכלה על שהיה מרוכז בנהיגה ושאלה, "איכפת לך אם נדליק את המוזיקה?"
הוא משך בכתפיו והיא פתחה את הרדיו, השיר "ליטל באד גירל" של טיאו קרוז התנגן ברקע.
"אני אוהבת את השיר הזה," אמרה מיכל והתחילה לשיר, משנה מעט המילים.
חן הסתכל עליה כששרה ואמר, "את לא שרה נכון, אני אראה לך איך שרים," והתחיל לשיר, מזייף במקצת.
היא צחקה ואמרה, "אני חושבת שאני שרה יותר טוב," אמרה והם התחילו לשיר ביחד, צועקים וצוחקים.
מיכל הסתכלה עליו וחשה שלא חשה מאושרת מזה זמן רב, התשוקה שלה כלפיו גרמה לה להרגיש נבוכה בסביבתו אך לא עכשיו.
"אתה הורס לי את השיר," אמרה מיכל בכעס מזויף וחבטה בו קלות בזרועו.
חן הסתכל עליה ואמר, "את לא היית צריכה לעשות את זה," והחזיר לה.
מיכל הסתכלה עליו בהלם ואמרה, "אני לא מאמין שבאמת עשית את זה," והחטיפה לו חזרה. הם הגיעו אל המסעדה וחן אמר, "אוה, חכי, חכי מה אני אעשה לך," והתחיל להחטיף לה, אך לא חזק מידי.
מיכל חבטה בו, עד שחן לפתע תפש את זרועה ומשך אותה קרוב אליו. במשך כמה רגעים הם הסתכלו אחד על השני, מיכל יכלה לראות את נמשיו, את עיניו הכחולות ננעצות בה, את אפו קרוב כל כך לאפה, שפתיו כמעט על שפתיה, או לפחות כך היה נדמה לה.
"אני חייבת ללכת," פלטה חלושות. היא לקחה את תיקה ועזבה את המכונית רצה אל תוך המסעדה.
במשך כמה רגעים חן ישב קפוא במקומו, לא מסוגל לזוז, עד שלבסוף פרץ בקללות כעס ועצבים על עצמו.
הוא הוציא את הפלאפון שלו וחייג,
"הי, סבתא מה שלומך?…אני ברוך ה' בסדר…סבתא, זה יהיה בסדר, אם אני אבוא אלייך לכמה ימים…אני צריך קצת חופש מהבית..זה בסדר?…יופי, תודה סבתא, נתראה." והוא ניתק.
זה לא הייתה החלטה הכי טובה שלו אבל הוא חייב לנסות, הוא חייב לשכוח את מיכל. "אם אלו רק רגשי ידידות שהתפתחו למין קראש בגלל הזמן הרב שבילנו ביחד, אז אני חייב להפסיק עם זה מיד, כי בקצב הזה אני אאבד אותה בתור ידידה," ממל לעצמו בשקט והוא נסע משם לביתו, כדי לארוז.

***

מיכל נכנס לתוך המסעדה, כבר בפנים היא הבחינה ברבקי ואשלי שישבו ופטפטו בעליזות.
"הי," אמרה מיכל בחיוך והתיישבה ליד אשלי. "מה אוכלים?"
"חיכנו לך כדי להזמין, ועכשיו שאת כאן, אפשר להזמין, אני גוועת!" אמרה רבקי וקראה למלצר.
כעבור רגע מלצר נגש אליהם, הם הזמינו והוא עזב. מיכל הסתכלה סביבה שלפתע צד את עיניה בחור שישב בשולחן צדדי.
"אחרי מי את בולשת?" שמעה לפתע את קולה של רבקי.
"הבחור הה," אמרה מיכל והצביעה בחשאי על הבחור. "הוא מוכר לי מאיפה שהו, אני פשוט לא יכולה להניח את האצבע שלי איפה בדיוק."
רבקי ושאלי הסתכלו על הבחור עד שלבסוף אשלי אמרה בחיוך, "זה הבחור מהאוטובוס שמצא לך את הרב קו."
"נכון," אמרה מיכל כשנזכרה. המנות שלהן הגיעו והן אכלו בתאבון.
"וואו, אני מפוצצת!" אמרה רבקי לאחר שסיימה את מנת הפסטה שלה ברוטב שמנת. היא פנתה לאשלי. "תבואי לשירותים, יש לי חשק להקיא."
"גם לי," אמרה אשלי והן קמו צועדות לעבר השירותים.
מיכל ישבה, מחכה להן שלפתע הבחינה בבחור מתקרב אליה.
"הי," אמר בחיוך.
היא חייכה, "הי," השיבה בחיוך.
"את מוכרת לי,נפגשנו איפה שהו?"
"כן, באוטובוס, אתה מצאת לי את הרב קו,"
"נכון," אמר כשנזכר, "את…מיכל, נכון?"
היא הנהנה בראשה ושאלה, "תרצה לשבת?"
"כן, אבל חברות שלך לא צריכות להגיע עוד מעט?"
"אל תדאג להן," אמרה בחיוך. "אז מה מעשייך כאן?"
הבחור חייך ואמר, "שכחתי להציג את עצמי, אני גלעד. באתי לכאן לאכול, אני חושב, זה המטרה, לא?"
היא צחקה ואמרה, "כן, שאלה מטופשת, סלח לי."
הוא חייך ואמר, "זה בסדר, והחברות שלך מגיעות."
מיכל הסתכלה לראות את חברותיה צועדות לעבר השולחן כששמעה את גלעד אומר, "אשמח לצאת איתך מתי שהוא כשתרצי ויהיה לך זמן."
"אני אשמח," אמרה בחיוך.
הוא הוציא עט ורשם את מספר הטלפון שלו על ידה, "תתקשרי אלי," אמר ועזב את המקום.
רבקי ואשלי התיישבו מול מיכל ושאלו בסקרנות, "נו, מה עלם החמודות רצה ממך?"
"להזמין אותי לדייט," אמרה במבוכה.
אשלי ורבקי הסתכלו עליה בהלם למשך כמה שניות ואז אשלי התחילה לצרוח בשמחה, "אני לא מאמינה!"
"כן, גם אני לא," אמרה מיכל בלחישה. "עוד יעיפו אותי בגללך." היא הסתכלה על רבקי שעוד נראתה המומה ושאלה, "קרה משהו?"
"מה עם חן?" שאלה לפתע רבקי ולפתע נשמעה כועסת.
מיכל חייכה בעדינות ואמרה, "אני לא יכולה לחכות יותר, אני לא רוצה לחכות לו לנצח."
"אוי, הילדה הקטנה שלי גדלה," אמרה אשלי בחיוך, לא מבחינה באווירה המעט מתוחה ששררה בין רבקי למיכל ומחתה דמעה בלתי נראית מעיניה.

***

חן בילה את ימיו אצל סבתו, לומד ביום וחושב בלילה וכל בוקר הוא היה קם עם מסקנה אחת, רגשותיו כלפי מיכל הם יותר מרק רגשי הדדיות כלפי השני.
באחד הימים פגש בדודתו, רינה, היא הייתה באמצע לחרוש את האדמה.
"הי, רינה," אמר חן בחיוך.
היא עצרה ופנתה להביט בו כשזיהתה אותו, זרקה את המעדר ורצה לחבק אותו.
"מה נשמע?" שאלה והתרחקה כדי לבחון אותו. "כמה זמן עבר, השתנת, מה אתה עושה פה, אתה לא אמור ללמוד, אתה—"
"רינה!" אמר חן משועשע, קוטע את שטף דיבורה.
היא לקחה נשימה עמוקה והוא שאל, "מה שלומך איתך?"
היא משכה בכתפיה ואמרת, "אימא וסבתא נותנות לי עבודות, הכל כדי שאני לא אחשוב."
"את הולכת לפסיכולוגית ההיא?" שאל ברצינות.
היא הנהנה בראשה ואמרה, "אני יודעת שעבר יותר מחצי שנה אבל זה קשה, זה לא דבר שאפשר לשכוח מהר ולמרות שעוזרים לי להתקדם זה קשה, יש ימים שאני מתעוררת מלאת סיוטים."
חן הסתכל עליה והיא אמרה, מחייכת, "אז מה אתה עושה כאן, אין לך בגרויות ללמוד אליהן?"
הוא חייך ואמר, "כן, אני לומד, אבל באתי בעצת חבר לחשוב, יש כמה נושאים שמעסיקים אותי והוא אמר לי שעדיף שאני אוכל לחשוב במקום לא מוכר."
"חבר חכם יש לך," אמר רינה בחיוך מתגרה.
"בן כמעט חמישים ונשוי," אמר חן וצחק למראה פניה המופתעות. "אני מדבר גם עם אנשים מבוגרים, תנסי זה לפעמים כיף."
היא גלגלה עיניים ושאלה, "אז למה באת לכאן, על מה יש לך כבר לחשוב?"
"זה ארוך את בטוחה שיש לך כח לשמוע?"
"וואו, אם אתה כל כך רציני זה בטוח מה שהוא חשוב," אמר. "בוא נלך לספסל שליד החורשה ונדבר." והם צעדו לעבר הספסל.

"סבתא, תודה על הכל," אמר חן ונשק לסבתו, לוקח את הסל שהכינה, מכניס לתוך תא המטען.
הוא נכנס לתוך המכונית ונסע משם. הוא העביר בראשו את התוכנית מליון פעמים, הוא ילך אל מיכל ויספר לה איך הוא מרגיש כלפיה, ואחר כך הוא יתמודד עם התוצאות.
כעבור כמה שעות הוא הגיע הביתה, הוא חנה בשביל הבית וצעד לבית.
כשנכנס הוא ראה על הספה את מיכל, רבקי ואשלי משוחחות וצוחקות.
"חן, חזרת," אמרה רבקי בהפתעה.

"הי," אמר בחיוך. הוא לקח את הסל שהביאה לו סבתו וצעד איתו לתוך המטבח.
הוא שמע את רבקי צועקת, "מיכל אני עולה לחדר, כשאת במטבח, תביאי בדרך גם קולה, יש במקרר."
מיכל נכנסה למטבח, מחייכת, "איך היה אצל סבתא שלך, למדת טוב?"
חן הנהן בראשו ואמר, "מעולה, מאיתך, פתרת את התרגילים שנתתי לך לשעורי בית?"
היא הנהנה בראשה לאות כן ואמרה, "חן יש לי משהו להגיד לך," בדיוק כשאמר, "מיכל, יש לי משהו להגיד לך."
הם צחקו במבוכה וחן אמר, "את קודם."
היא הנהנה בראשה שקול צלצול הטלפון נשמע, היא ענתה. חן הסתכל עליה כשדיברה עד שלבסוף שומע אותה אומרת במבוכה, "גם אני אוהבת אותך."
חן הסתכל עליה מופתע, הצחקוקים, המבטים הנבוכים הדליקו לו נורה אדומה בראש. היא ניתקה את הטלפון ואמרה, "חן..מה שרציתי להגיד לך…זה ש…"היא בלעה את רוקה ואמרה, "יש לי חבר."
חן הסתכל עליה המום במשך כמה רגעים והיא הסתכלה עליו, אדומה כולה עד שהוא אמר בקול עצוב כמעט, "אני שמח בשבילך."
היא הסתכלה עליו, בוחנת אותו במבטה ולבסוף נשמה לרווחה ואמרה בחיוך, "אני כל כך שמחה שמוע, חשבתי שברגע שתדע המצב יהפך בינינו למוזר.. לא ש..," והסתכלה עליו במבוכה. "אז מה היה מה שרצית לספר לי?"
"זה לא חשוב כבר," אמר, בחיוך מעט מריר.
היא הנהנה בראשה ועזבה את המטבח. חן הסתכל עליה כשעזבה את המטבח ולפתע הרגיש איך ליבו נשבר לרסיסים.