נסיעה להודו 2007 / 11

הטלפון שלנו מת מאז עברנו לאודאיפור, והתנחלנו במדינה אחרת של הודו. עוצרים ליד סניף איירטל מול דלת נעולה, חג הוא חג וכל כמה שהחברה גדולה יותר החגים נחגגים יותר. כחום היום קופצים למוזיאון לאמנות עממית. בהשוואה לאמנות המושקעת של שכבת העילית, התוצאות פרימיטיביות והתצוגה משעממת ומשמימה. נאלץ לחזות בהצגת בובות ואפילו גילה, שבדרך כלל שורדת עד לקטע של הטיפים יוזמת חילוץ מוקדם. השירותים בחוץ מזעזעים, מעין אורווה מאורכת של עמדות כריעה בול פגיעה, אבל בעת הלחץ לא מדקדקין (ולא מדייקים).
התאזרחנו באודאיפור, מרגישים כמו בבית וזה אומר שהגיעה עת להמשיך. בחזית בניין המלון שוכן בית אוכל מקומי שמכין סמוסה. חומוס בעטיפה בצקית מוטל למחבת שמן רותח וממלא את בטנם של מקומיים, שאינם יכולים להרשות לעצמם ארוחה מלאה באמצע היום. העסק פועל מזריחה עד אחרי שקיעה וכדי לחסוך מקום ואיוורור, העובד שמכין את המילוי ועוטף אותו בבצק ניצב בחוץ ליד מדף ומכין ביעילות מדהימה אחד אחר השני. אותו אדם ניצב שם מבוקר עד ערב ראשו רכון וידיו פועלות בקצב אחיד ואני מניח שהוא מאושר על כי יש לו עבודה. מתגברים על התאווה להבליע בצקית תפוחה כזו בעזרת המחשבה, שאף לא בהזדמנות אחת ראינו אותו נוטל ידיים.
ממחר משתנה אופי חיינו, כי מעתה נהיה רכובים ברכב ששכרנו. נהלנו תכתובת ארוכה עם החברה דרך האינטרנט וסיכמנו את התנאים. בעקבות הסים שרכשנו במומבאי הרגשנו בטחון לסמוך על תקשורת טלפונית, אבל כאמור זה היה במדינת מהארשתרא. עכשיו שאנו במדינת רג'אסטאן, מסיבה כלשהי הטלפון לא מתפקד. שולחים באימייל את טלפון המלון ונקבעה לנו פגישה עם הנהג היום בשעות הערב.
איש נמוך קומה, משופם ואטום ארשת, בעל עיניים רכות- מעט פגיעות מחכה לבואנו ויחד עולים למסעדה על הגג. אנחנו בודקים אותו והוא אותנו. את התכתובת ביצעתי אני ועל כן עליו לעבור גמילה ולקלוט מי מנהל המשלחת בפועל. גילה, כרגיל מצפה שיביא אותנו לכל קצווי תבל והוא בעדינות זהירה מנסה לרסן את תאוותיה הטריטוריאליות בהתזת קורטוב של ריאליזם. יקח לו עוד יום יומיים להפנים את עובדות החיים. מזמינים לכוס מיץ, אבל מבהירים שוב היטב, שהוצאות מחייתו אינן כלולות בחשבון. שמו רפיק גורר שאלה באם הוא מוסלמי והתשובה הכרחית. העובדה שאנחנו ישראלים ממש לא על סדר היום שלו.
אם לא הספיק השאון הנורא של מקדש שיווה מעבר לכיכר, מצטרפת אליו הערב הילולת חתונה מצידו השני של הקיר. התקופה שבה הגענו היא תקופת החתונות לתוכה נדחס אחוז גבוה מהאירועים השנתיים בגלל חלון הזמן הקצר של מזג אוויר נוח. באחת עשרה בלילה שוככת ההתלהבות וניתן לישון בשקט.
בבוקר, האפנדים, כרגיל סועדים על הגג ואז יורדים עם התיקים לכניסה. את התשלום לקבלה ביצענו אתמול בערב ועל כן כמעט בהחבא מחליקים אל המכונית, ואן 7 מקומות של טויוטה, אך לא ינום ולא יישן שוער הודו. עוד דלתית הבגאג' מתרוממת והוא כבר שם להניף מזוודות וללקט טיפ.
כמאה חמישים ק"מ מפרידים אותנו מרנאקפור על כביש הודי טיפוסי.
בהודו קל מאוד להפוך לסהיב. הנהג פותח עבורך את הדלת, נוסע לאן שתבחר, מפעיל מכבה מזגן, מחפש סחורה, קונה בשוק, ממליץ על מסעדות ובתי מלון, תורם מידיעותיו ונעלם ברגע שאינו נחוץ. כולך כצאצא משפחת רוזנים מובל בידי אומנת. רק דבר אחד. כאשר הוא נוהג עליו להיות מרוכז בכביש כל כולו ואסור להסב את תשומת לבו כי הכביש הוא מרחב קיום משותף לערב רב של משתמשים ושימושים.
תחנה ראשונה, עוצרים במבצר קומבהאלגאר (גארה=מבצר), שנבנה במאה החמש עשרה ע" מהארנה קומבהא, שליט אודאיפור. ברגליים מאומצות מטפסים מעלה בנתיב שהצליח לבלום נסיונות פריצה של צבאות מוגולים. המבצר נבנה בגובה 1100 מטר והחומה נמתחת לאורך 42 ק"מ. מורי דרך דואגים ללמדך שהיא שניה באורך רק לחומת סין. הודו מלאה מבצרים וסיפורי קרבות וסכסוכים וקואליציות, שמתפרקות ומתאחות עד שקשה מאד ליצור לעצמך מרקם המשכי של מהלך ההיסטוריה. אתה מקבל רושם, שכל מבצר קשור עם שליט אחד או שניים וצרור קטן של סיפורי מלחמה וככל שאתה עובר ממבצר למשנהו התמונה רק הולכת ומסתבכת. סיפורי קרבות ומחוות, בגידות והפסדים מזהירים, גודשים את הפולקלור המקומי ומלמדים, שהארוע עצמו הוא רק הישג זמני בעוד הסיפורים ושרידיהם של מפעלי הבניה האדירים הם התוצאות הממשיות ששורדות את מבחן הזמן. מין חוסר לכידות מחבר אזורים שטבחו וכבשו אלה את אלה בהתלהבות ועד היום מתגאים במורשתם המלחמתית האחד כנגד השני.
התייר רואה סביבו פרצופים הודים אחידים בעוד ההסטוריה מלאה שמות שבטים ושושלות שהתאגדו והתפרקו לחמו והשלימו בעיקר על בסיס שבטי ומשפחתי והשאלה המיידית היא באיזו מידה עדיין מהבהבת השלהבת שהציתה את כל אותם הסכסוכים. אותו צ'יפ גדול שיוואג'י, שנחשב גיבור לאומי במהאראשטרה איננו חביב באזור רג'אסטאן על שום נחיתות מוצאו ומעללי מחליפיו (יורשיו נדחו מהשלטון). לאחר שכבשו את האזור מצצו את לשד תושביו ככל כובש זר.
רכבי תיירות ואוטובוסים שופכים מטענים גדלים והולכים של בני אדם למגרש חניה מוגבל. שנים של הליכה מתנדנדת מזינות את כאב הגב, שהולך וגובר עם כל צעד. הכאב מוקרן לרגל ואני מתישב מדי כמה מטרים לאפשר לכאב לחלוף וחוזר למלאכת הטיפוס. לאורך החומה תפיחות עגולות, אדירות פרופורציה שהולכות ומתרחבות כלפי מטה יוצרות רושם של חומת נפילים. משהו מעין חומה במגפיים. שפת החומה משוננת בגבנוני תצפית מעוגלי שוליים, מחוררים במרכזם לחרכי ירי ומקנים נופך אמנותי לצורה התכליתית.
חוזרים מיוזעים וברוב טבעיות חולפים בעד הפתח הממתין כדי להשתקע במושבים ולחוש איך קרירות המזגן שואבת את החום הלוהט מהגוף. צריך כמובן לבקש, כי מזגן צורך דלק ודלק זה כסף ומישהו קיבל הקצבה על פי קילומטרים והעודף הלא נצרך הולך לכיסו.
שעת הצהריים מוצאת אותנו נוטשים את חדוות המזגן במגרשי החניה של רנאקפור. הנהג מעדכן אותנו במצוות בל תעשה, שנועדו לגבות את קדושת הבית. אסור להכניס מים, אבל מצלמה מותר וחס וחלילה מוצרי עור, שהרי מדובר בקומפלקס מקדשים ג'איני. שני שומרים מזוינים ברובי אנפילד ממלחמת העולם השניה מוודאים בנמיכות הרוח, בכל זאת אנחנו נשאי דולר, שהחגורה על מותני והתיק על כתפי הינם פלסטיק כשר ומנפנפים אותנו פנימה. מטפסים במעלה כעשרים מדרגות אל משטח רחב מימדים לא מקורה ש- 1444 עמודים תומכים בגגו וביציאיו. כל עמוד מעובד בצורה אחרת ועמוד אחד הועמד עקום כדי למנוע שלימות. לא מתלהבים במיוחד מהרעיון כי בכל זאת אצלנו חוסר השלימות מושלם הרבה יותר מאשר כאן.
המשטח מחולק למלבנים ובמרכז כל אחד מתנשאת עד התקרה מעין מרכזת קדושה, שמאוכלסת בארבעה פסלי דמות, אחד לכל אחת מרוחות השמיים. הפסלים דומים זה לזה כטיפות מים, לא פלא כי זה אותו אדם. שמו אדינאת והוא ראש וראשון למורי הדרך הג'אינים. גם מאגר השמות שלו צורך יותר מאצבעות שתי הידיים (זוכרים את רישאבדב? גם הוא הוא). במקום עיניים הוא חובש דסקות אבן יקרה כהות שמדמות למשקפיים. משפחה כורעת בפני נושא המשקף הראשון בכניסה, ומבצעת טקס רווי אביזרים ותנועות ומאכלים צבעוניים, הצבע הצהוב מככב, ממש הודו במיטבה.
יורדים משטח דרך קטע שמש מסמא ועולים משטח ועוברים ליד חבורת פונקציונרים מהמה. הם חשובים, אין ספק על פי היציבה והסמכותיות המפעפעות מהם, אולי אפילו תורמים פוטנציאליים. את יסודות המקדש הניח אותו קומבהא בונה המבצר במאה החמש עשרה ועד היום לא כלתה מלאכת היצירה. על פי לונלי פלאנט יש בכאן 29 אולמות. בשולי המשטח בנקודה מוצלת תלויה חלת דבש ענקית ועליה להקת דבורים רוחשות. מעניין מתי התחילו הן את מלאכת הבניה.
גילה מנצלת את היציע כדי להתבונן עלי מלמעלה. יוצאים החוצה ורואים מצד ימין קומפלקס בניינים שימושי שמאכיל ומלין עולי רגל בהמוניהם. פוסעים למקדש השמש שגם הוא שמור בידי שומרי ראש מזוינים, אך הרבה יותר קומוניקטיביים ומשוועי תרומה, אולי משום שהמקום מוסתר וכמעט חף ממבקרים. המקדש לכבודו של אל השמש נבנה לראשונה במאה השלוש עשרה, נהרס ונבנה מחדש במאה החמש עשרה. מעליו מתנשאת שיקארה טיפוסית לאזור הצפון, דהינו מגדל שכבות של קשת מזויפת שבראשו מעין כרית. בפנים נמצאים בדרך כלל שני אלמנטים, האחד הוא תקרה המדמה רקיע והשני מרכבתו של אל השמש. הייתי מניח שהמרכבה שאולה מעולם הדימויים של הפנתיאון היווני, אלא שקשה למצוא לכך אישוש בספרים שזמינים לי. חום הצהריים מתיש וככל שהבטן מנקרת הסבלנות מתקצרת ואנחנו מבינים את היהודי ההוא שמכר את המשיח בעבור סנדביץ פלאפל. עוזבים בדהרה לחפש מסעדה ומתפלאים מחדש שהנהג בכלל לא בעניין פת צהריים.