המציאות

הוא שוכב על הספה, עיניו עצומות ואני די בטוחה שהוא ישן או לפחות מעולף.
זה מוזר, הוא נראה כמעט כאילו דרס אותו אוטובוס, אך משהו בו עדיין גורם לו להיראות לוהט לחלוטין, שפתיו מושכות ואני כמעט מתפתה להתכופף ולנשוק להן קלות, אך אני יודעת שכבר אין לי את הזכות הזו.
"תתעורר." אני אומרת בקור ובועטת בספה, דבר אשר גורם לו להתעורר בבהלה ולמצוא את עצמו על הרצפה לרגליי.
כאשר הוא הרים את מבטו אליי, רציתי להסתובב ולברוח, לראות אותו במצב כזה, כאשר אפילו עיניו הכחולות איבדו מניצוצם, היה הרבה יותר ממה שאני יכולתי לעכל.
"אתה יודע שאתה לא חייב לעשות את זה." אני אומרת, עיני נעוצות בספה מאחוריו, בעיקר בגלל שאני לא יכולה לגרום לעצמי להביט בו, אני יודעת שזה יכאב הרבה יותר מידי לראות מישהו כמוהו במצב כזה, לראות את מי שהיה פעם הגיבור שלי, הופך ללא יותר מאשר סתם מכור.
"אבל אין שום דבר אחר." קולו נשמע מטושטש ואני יודעת שהסיכויים לשיחה אמיתית איתו קלושים, אך אני לא יכולה לשמור את השיחה הזאת למאוחר יותר, יודעת שרוב הסיכויים שהוא כבר לא יהיה פה מאורח יותר.
"יש מציאות." קולי כל-כך קר, שהוא מצליח לפרוץ אפילו את הטישטוש שלו, או כך אני מניחה משום שאני יכולה לראות מזווית עיני כיצד הוא מרים את מבטו אליי, מופתע.
"מציאות!" הוא מתחיל לצחוק כל-כך חזק שאני לא בטוחה אם הוא יוכל להפסיק אי-פעם."המציאות היא דבר אשר אנשים אחרים מחליטים בשבילך." הוא אומר ולפתע, הוא נראה חד כמעט כמו פעם, כמו הנער בו התאהבתי.
"המציאות היא מקום בו יש אנשים אחרים." אני אומרתעיניתי לו , ולקחתי צעד אחורה, מכריחה אותו להסתכל על החדר סביבנו, להתמודד עם מה שיצא מהחיים שלו.
"תגיד לי, מה יש פה?" אני שואלת ומניפה את ידי באוויר, מצביע על החדר המבולגן." כלום!" אמרתי כמעט מיד, לפני שהוא יספיק לומר דבר מה מטומטם בתשובה."אין פה שום דבר ואף אחד." אני מוסיפה, הפעם ידי לצד גופי, ואין לי שום רצון להמשיך להילחם עבורו, יודעת שזה לא שווה דבר אם הוא לא עושה את אותו הדבר בשביל עצמו.
"רק אנחנו." קןלו כבר לא נשמע מטורף בצורה נואשת ועיניו מחפשות את עיני, אך אני יודעת שאני לא יכולה לפגוש אותן, יודעת שאם אעשה זאת, אני אפול בחזרה, אך הפעם הדרך למעלה תהיה הרבה יותר קשה, אולי אפילו בלתי אפשרית.
"זה לא מספיק."