שכונה פרק 42

פרק 42:"בצבא הכי חזק שבעולם אלחם למענך.."
~~~
התקדמתי מהר,רציתי להגיע כמה שיותר מהר..
כל המבטים הופנו אלינו,בכל זאת סיכסוך של חמש שנים למרות שניראה לי יותר..
הרגשתי לרגע כמו מנהיגה כול החבר'ה היו מאחורי צועדים ומפחדים בידיוק כמוני.
מיהרתי,הרגשתי לרגע שאני רצה עד שנעמשתי מול אושר,עינו הכחולות נפגשו בעיני החומות וחיוך נפרש על פניו השזופות.
עמדתי קפואה,חסרת אונים והרגשתי את הרוק יורד במורד הגרון באיטיות רבה.
בתוך שנייה מצאתי את עצמי נקברת בין ידיו הגדולות והשריריות.
"כל כך התגעגתי"לחש לאוזני
התנתקתי מהחיבוק,כל זה היה מוזר לי מידי אך הייתי חייבת לשמור על איפוק
"מה קורה?" חייכתי חיוך קטן
"טוב נתחיל?" תפס אסף בכתפי הימינית
"כן מיד" הסתובבתי אליו.
התקדמתי לבן אדם הכי כריזמטי שאני מכירה,אחד שיכול לסחוף אחיו שיירה של אנשים
"עומר" קראתי ובחצי סיבוב נעמד מולי
"קדימה לך תדבר איתם" נתתי מכה קטנה בכתף שלו
"לא לא לא"צחק
"זה הרגע שלך,את צריכה לעלות לשם"אמר וחייך אלי
"אין מצב" אמרתי שוללת מיד את ההערה שלו בתנועת ראש.
"את חייבת" הרים את מבטי עם ידו הימינית."את הסיכוי שלנו,הם מכירים אותך יעל,כל יום היית אצלם בשכונה וקיבלו אותך יפה,לי הם לא יקשיבו" הסביר בנשימה אחת
"טוב" השתכנעתי מהר,כל מה שהוא אמר זה נכון.
העפתי מבט אחרון על הקבוצה של אנשים שמתלחששים בניהם,היינו ביחד גדוד, צבא שלם.. שאם הכול ילך לפי מה שבראש שלי ולפי התוכניות, אנחנו צבא חזק שילחם..וינצח!
עליתי על ספסל שנמצא מול הגדוד,פעם ראשונה ששתי השכונות נמצאות באותו מקום ללא דם או מכות.
"טוב אז היי לכולם" חייכתי בנימוס,זיהיתי המון פרצופים צוחקים כל הסיטואציה
"אפשר שפאקינג תיהיו בשקט?" צעקתי. העצבים משתלטים עלי שוב ואני צרגישה איך הדם מתחמם בעורקים ורק מחכה להתפרץ על מישהו
"היי את בסדר?" החזיק לי את היד אסף. חייכתי אליו ורציתי להגיד לו שכן ובתוך שנייה עלה על הספסל אושר.
"חברים"אמר בשקט וכולם שתקו,פאקינג כולם שתקו והביטו סוף סוף בסקרנות
"תודה"לחשתי אך המשכתי להסתכל קדימה ולא אל אושר שממשיך לעמוד לידי
"אוקי אז ככה, כמו שראיתם המון המון דפים שלטים ומודעות התפזרו בשתי השכונות"אמרתי והחזקתי בידי את אחד הדפים
"בפארקים,מכולות,בניינים.." נעצרתי "רוצים להעיף אותנו,רוצים לסלק אותנו מהבית שלנו,שלנו! הבית שנותן הגנה מפני הגשם והרוחות בחורף,הבית שנותן צל בימים חמים,הבית שלנו,שיש בו חום ואהבה,אמא ואבא" כולם היו משותקים לנאום שהמצאתי בראש בתוך שניות אחדות,שפכתי את הלב..
"כניראה שלעירייה לא נאה לראות את השכונה שלנו, הם מעדיפים בנייני יוקרה ומלונות חמישה כוכבים, ולא פח זבל! אנחנו בעיניהם פח זבל אחד גדול!
כשהחליטו לשפץ את העיר-פה לא עשו כלום
כשהחליטו לבנות את ה"לונה מים" פארק המים הגדול אותנו בכניסה לא קיבלו! למה? בגלל הרחוב שאני גרה בו.
ובמשך כל הזמן הזה לא התלוננו,לא התלוננו על מכת העכברים שהיה בקיץ שעבר,דיירים שהיה להם אגפת ריססו פה את החיים שלהם.
לא התלוננו על הביוב שצץ מידי שנה..ומי מנקה אותו? אנחנו!
אנחנו מנקים את הפארקים אנחנו דואגים לשכונה שלנו וזה נראה שלראש העיר לא מזיז! לא מזיז שבני נוער צריכים לעבוד בתור מנקי רחוב, אינסטלטורים בגלל שאף שרבב לא רצה לבוא לשכונה,למה? לא יודעת!" נעצרתי בנימה כועסת,לכל הפרצופים הייתה הבעה אחת,הבעה שאפשר להבין דרכה שהם מרגישים את אותו הדבר
"אז לרגע אחד,לרגע קטן נשים בצד את כל הכעסים והריבים שהיו, ונמנע מראש העיר לסלק אותנו מפה. רק לרגע אחד לחשוב שאחרי שנלך מפה..מהבית שנולדנו בו..לאן נלך? איפה נגור? איזה נמצע דירה שתספיק לשש נפשות ולא נצטרך למכור את הנשמה שלנו לסטן" כולם חייכו וחלק צחקו,הרגשתי משוחררת..זה בא לי בטבעי.
"אז מה אתם אומרים? נתאחד ונגרום לראש העיר לפתוח את העניים..או שפשוט האגו שלכם מפריע לכם לשתף פעולה?" הבטתי בעניים מסוקרנות,עוקבת אחרי התנועות של כולם
"מי איתי?" שאלתי בצעקה קטנה
"אני" הרים אסף את ידו
"אני" הרימה שיר
"אני איתך" אמר אושר והרים את ידו לגובה
"קדימה חברים,אין לנו דרך אחרת" ניסה לדבר עם האנשים שמכיר,וכמו קסם, כמו דבר שיקרה רק בסרטים..כולם היו בעד,כולם הרימו את ידהם לגובה וצעקו בקול גדול 'אני'..באותו רגע החיוך לא ירד מפני זה היה רגע..רגע טהור שאחרי ריב של שנים עדיין אפשר לדבר אחד אחד עם השני ולשים את האגו בצד.
"אתם גדולים"חייכתי לכולם
"בואי"אמר אסף והושיט את ידו כלפי. החסקתי בכתפיו וקפצתי לעבר הריצפה
"תודה"חייכתי אליו
"אפשר נשיקה?" לחש לתוך אוזני וצמרמורת מוכרת עברה בגופי ושיתקה אותו
"כן אפשר"לחשתי גם אני אליו ונתתי לו נשיקה..בלחי. והלכתי משם בחיוך של ניצחון אישי קטן
"לא נשיקה כזאת"תפס את ידי
"תצטרך להתאפק"חייכתי אליו שוב והתקדמתי לעבר השכונה השנייה
"אז אתם איתנו נכון?" שאלתי כדי להיות בטוחה.בספסל הייתי גבוהה ועכשיו..כולם עוקפים אותי ואני נראת כמו גמדה בארץ הענקים
"כן,כמו שאמרת אין ברירה אחרת"אמר מישהו שנראה טוב..טוב מאוד.
"אז בואו כולם ונחשוב על רעיון?" שאלתי וכולם הנהנו בראשם.
•••
ישבנו בדשא הגדול,עיגול גדול מאוד של אנשים ישבו במעגל ומקשיבים אחד לשני
"אז למישהו יש רעיון? כל דבר" אמרתי בקול,היה צריך לצעוק כדי לשמוע אותך בכיוון הנגדי של המעגל.
ידיים מסוימות הורמו באוויר והחלפנו כולנו ביחד רעיונות עד שסיכמנו לאחד,בפה אחד כולם התלהבו ממנו,רעיון שיציל אותנו מהסיוט,רעיון שצבא גדול כמונו ילחם וינצח,כי למרות הכול…
זה הבית שלי