פגישה שנייה- פרק 14

גיא:
עברנו חצי, חצי מהעשרים ושמונה המזורגג הזה שפשוט לא בא לי בטוב. עבנרו חצי מהסיוט הזה, מההתייחסות הזה, מזה שאני מרגיש שלפעמים אני באמת מבזבז את הזמן שלי. אין כמעט דברים שאני נהנה לעשות, סתם מייבשים אותי בחום, או גורמים לי לרוץ שוב ממקום למקום. אני לא מצליח להיות בקשר נורמלי עם הבית, אני לא מצליח כמעט דבר. מצליח בקושי לאכול כמו שצריך.
"חיילים, רבע שעה ואתם על בגדי אימון. יש היום קרב מגע! תפתחו שעונים." אמר המפקד. הסתכלנו עליו, מעבירים את יד שמאל קדימה ומכוונים את השעון שלנו למצב של סטופר. הוא הרים שוב את קולו, והפעלנו את הספירה. חמש עשרה דקות זוז. במהירות הלכתי לתיקים, עליתי על חולצה שחורה ומכנסי ספורט שחורים, דברים שכבר מהימים הראשונים בצבא קיבלנו, בתור חיילים ביחידה מיוחדת, והגעתי אל הח' שהיינו חייבים לפתוח. אם יש משהו שלפעמים משחרר זה אימונים של קרב מגע, קצת בעיטות, קצת מכות, קצת אגרופים, הכל טוב, בעיקר כשזה עם הציוד הטוב, וברוך השם, מישהו תרם קצת ציוד טוב לאימונים האלה.
"שכטר, תתייצב מול עוז." אמרו לי. הנהנתי ונעמדתי מול עוז, חבר טוב שלי לכיתה. זה היה אחרי כמה ריצות הלוך וחזור, ספרינטים, ושכיבות סמיכה עם הספירה של המפקד. התייצבתי מול עוז, והוא נבחר להיות הראשון שיתחיל לתת אגרופים לידיים שלי, קצת להזיז את הגוף, לחזור לאימונים האלה. אחר כך זה כבר נהיה יותר קשוח. מכה פה ומכה שם.
"תחשבו על משהו שמביא לכם עצבים, כל דבר. הצעקות שלנו, צהל בכלל. בשלוש שלי אתם מתחילים, מוכנים?"
"כן!" צעקנו כולנו, חיילים טובים, שנכנסו כבר באמוק לכל המשחק המוגזם הזה. שמעתי אותו אומר אחת ושתיים, חשבתי על הדבר שהכי מרגיז אותי בימים האלה, ובשלוש התחלתי להרביץ. וכשאני אומר להרביץ, זה להכות, זה להתעצבן, זה להוציא את העצבים שלי על מישהו שהאמת לא מגיע לו לקבל את כל זה. אבל השכל שלי התנתק לרגע מהמעשים. חשבתי שאני מוציא עצבים על שק איגרוף, מוציא עצבים על איזה כיסא הפוך שלא אכפת שאני אבעט בו, משהו שלא יישבר ולא ייפגע. אבל ראבק זה בנאדם!
"שכטר!" שמעתי את הקול של המפקד, "תירגע!" הוא אמר. ראיתי את כל החברים שלי מפסיקים מסביבי, מסתכלים עליי. עזבתי את עוז, מסתכל על פניו, והוא מסתכל עליי מודאג. הרגשתי שלא הוצאתי חצי מהעצבים שלי.
"אתה בסדר?" שאלתי וירקתי לאדמה. הוא הנהן אליי והתרחק קצת, מסתכל עליי מבולבל. לעמוד מולו זו לא בעיה, עם שרירים כמו שלו אני תוך שנייה מת. ידעתי שהוא לא הביא חצי ממה שהוא יכול היה, אין לו כוח, הרגע חזר מלהיות חולה.
"שכטר, קח עשר דקות ותחזור אלינו. שתה משהו, תירגע. לא שווה לפוצץ את החבר שלך על העצבים המזורגגים שלך." אמר המפקד. הסתכלתי עליו, עשיתי כן קטן עם הראש והלכתי מהם. לעזאזל- כשאומרים לי לשלב בין המחשבות של הבית לבין הצבא פה, אז ברור שאני מתפרק. הלכתי לאוהל הלא אוהל שלנו, נושם כמה נשימות וקובר את הראש בין הידיים. לקחתי את התיק שלי ממתחת למיטה, והוצאתי משם חפיסת סיגריות, דבר שאני כמעט ולא נוגע בו ביומיום, אני סולד מזה, כל כך סולד, אבל כרגע אני לא יכול להירגע אם לא זה. זה מצב חירום, מצב בן זונה של חירום.
"שכטר!" שמעתי את המפקד קורא כשעמדתי בחוץ ועישנתי את הסיגריה, נגעל מכל עשן הסיגריות אבל לא מסוגל כרגע בלי. לא יודע מה עובר עליי, אבל אני לא מסוגל. "שכטר אמרתי עשר דקות, לא חצי שעה יא נקבה."
"המפקד, אני מצטער, אבל אני לא מסוגל לחזור עכשיו."
"שכטר…" הוא אמר והתקרב, "מה קרה? הכל בסדר?" הם קשוחים, הם הכי קשוחים שתפגשו, אבל יש להם לב. לא יכולים לראות חייל שלהם מתפרק ככה. הם ירדו עליו ויגרמו לו להגיע לביצועים הטובים ביותר שלו, ולקצה גבול היכולת שלו, אבל כשהם יראו אותך מתפרק הם יבואו וישאלו. הם לא חיות אדם.
"לא יודע, פשוט לא יודע, אני לא מסוגל להתפרק כבר כמה ימים, זה לא קשור לתשישות, באמת לא, עכשיו אני יכול לרוץ לך עוד כמה קליומטרים. זה במוח."
"הכל בסדר בבית?" הוא שאל. למה כולם שואלים על הבית באמא שלהם?! הבית שלי בסדר גמור תודה לאל, מתפקד לגמרי, כלום לא קורה לו.
"ההורים סבבה." אמרתי ושאפתי עוד עשן של סיגריה.
"שכטר, באמת, ממך ציפיתי ליותר," הוא אמר וחייך חיוך קטן, חיוך שלא ראיתי ממנו הרבה זמן, מאז שסיימנו את הטירונות הראשונה ושברנו דיסטנס לראשונה, "בנות?"
"המפקד, זה באמת הדבר האחרון שמעניין אותי. להבדיל מהכוסיות פה בפלוגה, אין לי חברה בבית שמסובבת אותי על האצבע הקטנה שלה, סבבה?" אמרתי לו, מרגיש שזו פעם ראשונה שאני מתחצף אליו אבל אני לא מסוגל לדבר נורמלית, לא מסוגל לעשות כלום.
"טוב שכטר, לך לעזור במטבח בהמשך היום בסדר? עליי, יום מנוחה לחייל מפגר." הסתכלתי עליו, מגיח חיוך קטן לחלל האוויר. הוא גבר על, למרות שהוא אוהב לראות אותנו סובלים. הנהנתי אליו, זרקתי את הסיגריה וכיביתי אותה בעזרת הרגל. הוא חזר אל החבר'ה ואני הלכתי לאיזור המטבח כדי לעזור בהכנה של ארוחת הערב. אחרי קרב מגע החבר'ה בטוח יחזרו רעבים פי שמונה מאות.
"מה אתה עושה פה?" שאל אותי חבר טוב שלי שהיה היום בתורנות במטבח.
"קיבלתי הוראה מהמפקד לבוא לעזור לכם במקום להיות שם."
"למה? עשית בעיות אז קיבלת עונש?" הוא צחק.
"איזה עונש גבר… נראה לך שיש לי כוח עכשיו לרוץ להרביץ וזה? שחרר. מעדיף עכשיו מטבח. קצת לחתוך ירקות." הוא צחק והגיש לי המון ירקות לחתוך, ועליהם הוצאתי את העצבים שלי. כמובן שנזהרתי על האצבעות. בשביל מה אני אחתוך את עצמי?
"שכטר שאלה, יש סיכוי שהשארת את הטלפון שלך דולק בפינת ההטענה?" שאל אותי אותו חבר. הרמתי רגע את מבטי מהמלפפונים וסובבתי את ראשי אליו, מסתכל עליו ומנסה להיזכר מה עשיתי היום בבוקר כשהטענתי את הטלפון. לא זוכר, האמת שאני לא זוכר.
"לא יודע, לא זוכר האמת, למה?"
"כי רק לך יש את הרעש המעצבן ביותר להודעה בטלפון. כשעברתי בחדר לקחת משהו שמעתי צליל של הודעה. אבל אולי זה לא אתה"
"אתה חטטן גדול, וראית מה כתבו?"
"בוא תירגע, הייתי ליד הטלפונים, זה לא שרציתי להציץ לך בהודעה."
"בסדר, מה אתה מחשיב את זה כרציני, בטח עוד מישהו כותב הודעה פרטית חסרת פואנטה."
"זה היה בסמס, אין הרבה אנשים ששולחים סמס בימינו. כנראה שרצו שזה בטוח יגיע אלייך לא תלוי באם אתה מחובר לאיזה אינטרנט."
"מי כתב ומה?" שאלתי כשחזרתי למלפפונים, עצבני שמחטטים לי בחיים. הטלפון שלי זה שלי, זה בערך הדבר היחיד שהוא שלי במקום הזה.
"ליאת אחת," הוא אמר, והרמתי את מבטי, עוצר את העיסוקים שיש לי לעשות, ורק בוהה בנקודה לא ברורה בקיר, "כתבה שהיא צריכה לדבר איתך."