הסיפור של סינדרלה פרק 34!

הנה! הוא כאן! אני שוב, כל כך מצטערת שלא פרסמתי את הפרק בראשון, אני עדיין מרגישה כל כך רע שלא פרסמתי את הפרק שהבטחתי לכן, ובמיוחד אחרי שעברתי לפעם בשבוע במקום לפעמים בשבוע, גרמתן לכן לחכות שבוע וחצי עד הפרק הזה! שוב, כל כך מצטערת!
אבל חדשות טובות! ההשראה חזרה אליי לזמן קצר, אז אני מנסה לכתוב כמה שאפשר (אני במחצית הדרך לסיום הפרק הבא, אז אני מקווה שאוכל לפרסם בראשון בדיוק כמו שהייתי אמורה לעשות). וגם, כמו שהבטחתי, אני היום אפרסם את ההקדמה לסיפור החדש שלי! אני אפרסם אותה אחרי הפרק הזה, אז תוודאו שאתן קוראות אותה! אני גם אפרסם קישור בתגובות אם לא תמצאו אותה במקרה ^^
בכל מקרה, תיהנו מהפרק הארוך שבטח חיכיתן לו (ואני לא פרסמתי ביום ראשון. כן, אני עדיין מרגישה רע).

מצמצתי כמה פעמים, קרני השמש פוגעות בעניי וגורמות לי להסתנוור. ניסיתי להתהפך לצד השני בשביל שהשמש לא תסנוור אותי, אבל גוף חמים חסם אותי. נאנחתי בעצבנות ופקחתי את עניי מעט, צופה בראיין הישן כגורם שחסם את דרכי.
נאנחתי בעצבנות שהבנתי שאני לא אירדם שוב, אז ניסיתי לקום, אבל משהו תפס בי והצמיד אותי למיטה. הרמתי את השמיכה וגיליתי שראיין עטף את זרועו סביב מותני וחיבק אותי אליו.
"נו באמת…" מלמלתי. טוב, הייתי תקועה כאן במיטה של ראיין, בעודו מחבק אותי אליו כמו דוב קואלה שמחבק עץ. הדבר היחיד שנותר לעשות זה לחכות שהוא יתעורר, כי אני לא רוצה להתעסק עם ראיין עצבני על הבוקר בגלל שהערתי אותו. עניי סרקו את פניו, כי בזמן שהוא ישן היה הזמן היחיד שיכולתי להביט בו בלי שהוא יואמר כלום על זה.
אחרי מרתון הסרטים המדהים שלנו בלילה הקודם לכבוד סוף השבוע (או רק בגלל ששעמם לי ורציתי לעשות משהו אז באתי לראיין. הדבר היחיד שעלה לו לראש זה מרתון סרטים שאני לא התנגדתי לו), שנינו התרסקנו על המיטה שלו ונפלנו לשינה עמוקה. טוב, יותר נכון אני נפלתי לשינה עמוקה, ראיין המשיך לצפות בסרט עד שהוא נרדם.
צפיתי בו ישן, מה שאולי נשמע נורא פדופילי, אבל היה הדבר הכי מדהים שחוויתי. כשהוא ישן הוא נראה רגוע יותר, למרות שלא לראות את החיוך המדהים שלו היה חיסרון. עניו הכחולות היפות היו עכשיו עצומות, מה שגם קצת העציב אותי בגלל שכל כך אהבתי להביט בהם, אבל התרכזתי בפניו במקום. ראיין לא התגלח בזמן האחרון, מה שגרם לו להיראות הרבה יותר סקסי לטעמי. אני בדרך כלל לא אוהבת לראות גברים לא מגולחים, אבל לראיין זה רק הוסיף עוד יותר למראה הגברי שלו. מה שאהבתי בצורת פניו היה קו הלסת הגס שלו, שגרם לו להיראות יותר כמו פסל שמישהו עיצב מאשר בן אדם רגיל. שפתיו היו פתוחות מעט, השפתיים האלו שכל כך אהבתי לנשק בכל רגע נתון. שפתיים וורודות ומלאות שתמיד הרגישו כל כך טוב על גבי שלי.
חום גופו התמזג עם שלי, מה שגרם לי להיאנח בעונג, ועוד יותר שהרגשתי את זרועו השרירית מחזקת את אחיזתה סביב מותני. אהבתי גם את הריח שלו, ריח נעים שגורם ללבי למהר לדפוק בחזי, וגם העובדה שלבשתי את אחת מהחולצות שלו לא גרמה לו להירגע.
מיהרתי להתחפר יותר בחזה שלו, מסניפה את הריח הנעים שלו אל ריאותיי ונושפת בחולמניות. אני לא מאמינה שזכיתי בבחור כמו ראיין- עם מראה של מלאך ואישיות יוצאת דופן. הוא מבין אותי, אני מבינה אותו, ולרמות שהמריבות הילדותיות והטיפשיות שלנו, אנחנו עדיין אהבנו אחת את השנייה יותר מכל דבר בעולם.
"לא לימדו אותך לא לבהות?" קולו של ראיין אמר לידי והקפיץ אותי במקומי.
"מה?" שאלתי מבולבלת, קול הבוקר המעצבן שלי נשמע ברחבי החדר.
"אמנדה, לא סיכמנו שלא בוהים?" הוא שאל בקול הבוקר שלו, מה שגרם ללבי שוב לדפוק יותר מהר. הוא היה יותר נמוך, והרבה יותר סקסי.
לקח לי כמה שניות להבין את דבריו, ואז עניי נפערו. "היית ער?" קראתי.
"אולי," הוא צחק וקרץ, ואני הכיתי את חזהו כתגובה.
"ראיין! נתת לי להביך את עצמי סתם ככה?" התעצבנתי והתרוממתי לישיבה, מתעלמת מזרועו של ראיין שעדיין הייתה כרוכה ברישול סביב מותניי.
"לא, זה היה נחמד לבהות גם בך שאת ישנת." הוא הודה והתרומם לישיבה גם כן, וגרם לי להאדים. "את נראית נורא יפה שאת ישנה," הוא חייך והעביר את ידו השנייה בשערי המבולגן.
"תודה, גם אתה נראה לא רע." צחקתי ושילבתי את ידו שהייתה כרוכה סביב מותני בשלי.
הוא נשען יותר קדימה בשביל להנחית נשיקה על שפתיי, אבל הייתי מהירה לעצור אותו ולהתרחק. "אין סיכוי." הנדתי בראשי וקמתי מהמיטה.
"למה?" ראיין שאל בקול עצוב ושירבב את שפתו התחתונה כמו ילד קטן.
"אני לא מנשקת אותך עד שאתה מצחצח שיניים," קבעתי עובדה ומיהרתי לחדר האמבטיה הקטן שהיה צמוד לחדרו של ראיין.
"נו, רק נשיקה אחת!" ראיין קרא אחרי.
"לא!" קראתי חזרה והתכופפתי בשביל לפתוח את הארון מתחת לכיור ולחפש לעצמי מברשת שיניים חדשה.
"למה את חייבת להיות כל כל מעצבנת?" הוא התלונן, קולו נשמע קרוב יותר ויותר.
"זה לא להיות מעצבנת," אמרתי לו בזמן שחיפשתי אחר מברשת שיניים. "זה להיות היגיינית."
"מה לא היגייני בזה שאני לא צחצחתי שיניים עדיין?" הוא שאל שמצאתי מברשת שיניים ולקחתי אותה לידי. אבל כשהוא אמר את זה פשוט בהיתי בו.
"מה?" הוא שאל.
"אתה מבין שמה שאמרת עכשיו לא הגיוני בשום צורה, נכון?" ניסיתי להבהיר לו את זה, אבל הוא רק משך בכתפיו ונכנס גם לחדר האמבטיה הקטן.
גלגלתי את עניי, לוקחת את משחת השניים שנחה על יד הכיור ושמה מעט על מברשת השניים החדשה שבידיי.
"אני עדיין אקבל נשיקה, את יודעת." הוא אמר ונשען כנגד הקיר הקרוב, נחוש בדעתו לנשק את שפתיי למרות נשימת הבוקר המסריחה.
הנדתי בראשי כתשובה, בגלל שפי היה מלא בקצף בטעם מרענן, ומברשת השניים החליקה על שיניי וניקתה אותן.
קדימה אמנדה!" הוא דחק בי והפסיק להישען כנגד הקיר והתקרב אליי יותר. "תהי קצת יותר נועזת!"
אני רק המשכתי לצחצח את שיניי והבטי במראה שהייתה מולי, מנסה להתעלם מראיין שהיה מאחורי וניסה להסיח את דעתי בכל דרך אפשרית.
הוא חיבק את מותניי מאחורה, שולח זרמים נעימים בכל גופי, ולבי התחיל לפרפר בהתרגשות. אחרי כמה שניות שוהא ראה שאני לא עושה כלום ורק ממשיכה לצחצח שיניים, הוא השעין את ראשו על כתפי (למרות שהוא יכל אפילו להניח את ראשו על שלי מרוב שהוא גבוהה), ידיו מלטפות את איזור בטני התחתונה בתנועות סיבוביות ונעימות. נשימותיו הורגשו על עור צווארי, וגרמו לי לרעוד מעט, אבל בצורה נעימה.
"אני אוהב שאת רועדת בגללי, זה מרגש." הוא צחק, וגרם לי להאדים. אחר כך, הוא נישק קלות את כתפי החשופה בגלל החולצה שלו שהייתה גדולה מדי וגלשה מעט מכתפי.
בשביל לא להנמס על המקום, התכופפתי מעט אל הכיור בשביל לירוק את הקצף מפי. אבל זה גם מה שגרם לאחוריים שלי להתחכך מעט במפשעתו, מה שגרם לי לזנק מיד למעלה. הלחיים שלי האדימו יותר, אבל אני לא חושבת שראיין ממש שם לב למה שקרה, כי הוא נראה די מבולבל.
"מה קרה?" הוא שאל.
"כ-כלום." גמגמתי, ממהרת להשתחרר מאחיזתו שהייתה חזקה מסביב למותניי. ראיין המבולבל התרחק ממני מעט, ואני מיהרתי לשטוף את פי ממשחת השיניים לפני שהכל נהיה יותר מדי מביך.
"עכשיו אני יכול לקבל את הנשיקה שלי?" ראיין ביקש כשהסתובבתי לנגב את פי הרטוב, אבל רק דחפתי אות הצידה ולקחתי את המגבת התלויה על וו לידיי.
"אני לוקח את זה ככן," הוא צחק והתקרב אלי, אבל אני מיהרתי להתרחק בצחקוק קל.
"תצחצח שיניים!" צחקתי וזרקתי את המגבת בידיי לכיוונו, והיא צנחה על פניו וגרמה לו להיאנח בעצבנות.
"אין בעיה, את תשלמי על זה." הוא מלמל, אבל מספיק חזק בשביל שאני אשמע.
צחקקתי ויצאתי מחדרו, ובמהרה נתקלת בגוף אחר ונמוך. "היילי!" קראתי מופתעת, מסתכלת בבת ה14 משפשפת את ענייה העייפות.
"אמנדה, היי." היא פיהקה. "מה זה כל הרעש הזה?"
"הערנו אותך?" שאלתי מעט מודאגת. "מצטערת, לא התכוונתי."
"זה בסדר, גם ככה הייתי חצי ערה," היא נופפה בידה כאילו זה שום דבר והתקדמה אל חדר האמבטיה בהמשך המסדרון.
"הנה, צחצחתי שיניים." ראיין מאחורי והקפיץ אותי מעט.
הרמתי גבה אליו, והוא רק הביט בי. "אתה בטוח? אתה לא משקר?"
"למה שאני אשקר?" הוא הרים גבה גם הוא. "אם את רוצה, את יכולה לבדוק בעצמך."
"אתה אידיוט." גלגלתי את עניי ורציתי להתקדם בהמשך המסדרון בשביל להגיע למטבח, אבל הוא עצר אותי בכך שהוא תפס במותניי ומשך אותי חזרה אליו. "תשחרר אותי!" צחקתי וניסיתי להשתחרר מאחיזתו, אבל הוא רק חיזק אותה.
"הי, אמרת שאם אני אצחצח שיניים את תנשקי אותי!" הוא קרא די קרוב ליד אוזני, וגרם לי להתכווץ מעט מקולו ממש בתוך האוזן שלי.
"אתה כמו ילד בן חמש," נאנחתי, אבל הוא רק סובב אותי אליו בתנועה אחת מהירה, מצמיד את החזה שלי לשלו.
"נו, אמנדה." הוא אמר בקול ילדותי ושירבב את שפתו התחתונה.
"בסדר," נאנחתי והצמדתי את שפתיי לשלו במהירות, מנשקת אותו לכמה שניות ומתרחקת. "הנה."
"לא, זה לא מספיק." הוא הניד בראשו וקירב את פניו לשלי, ולפני שיכולתי לעשות משהו הוא חזר להצמיד את שפתיו לשלי.
במקום להילחם עם זה, פשוט זרמתי עם המשחק הילדותי שלו ונישקתי אותו בחזרה. זה נמשך ככה, עד ששמעתי מישהו מכחכח בגרון לידי וגורם לי לקפוץ בבהלה. השיעור להיום: אף פעם לא להתנשק בכניסה למסדרון, כי אחרת אחד מבני הבית עלול לתפוס אותך.
"אני רואה שקמתם מוקדם," הלן מלמלה, מנסה לבלוע את החיוך המובך שצץ על פניה.
"אמא!" ראיין קרא מיד ומיהר לשחרר את אחיזתו ממותני. "לא ידעתי שאת ערה."
"אני ערה משבע בבוקר, ראיין." אמו צחקה. "אתה יודע שאני מתעוררת מוקדם לעומתך."
"אה, נכון." הוא מלמל וגירד את צווארו במבוכה בזמן שלחיו החלו להאדים, שלי כבר האדימו ממזמן.
"אבל הי, מי יכול להאשים אותכם? היום זה היום המיוחד שלכם." היא משכה בכתפייה והסתובבה אל עבר המבטח.
"יום מיוחד?" שאלתי מבולבלת. הבטי בראיין במבט שואל, אבל הוא נראה מבולבל בדיוק כמוני. "הלן, על מה את מדברת?" קראתי אחריה ומיהרתי למטבח בדיוק כמוה.
"אויש נו, אתם לא צריכים להיות מובכים בגלל זה!" היא הניפה בידה כמחווה שזה לא משהו גדול ומזגה קפה לספל שישב על השיש לפניה. ,גם אני הייתי נערה פעם, אני יודעת איך מערכות יחסים בגיל הזה מתנהלות."
"אמא, אל מה את מדברת?" ראיין שאל אותה מאחורי.
"אל תגידו לי שאתם רציניים." היא הביטה ביני לבינו הלוך ושוב. "שחכתם מיום האהבה?"
יום האהבה? זה היום? הבטי במהירות בלוח השנה שהיה דבוק לדלת המקרר במגנט, ואכן, היום היה ה14 בפברואר- יום האהבה. הבטי חזרה בראיין, שנראה די בהלם מזה כמוני.
"אתם שחכתם מיום האהבה!" הלן קראה, אבל הפעם יותר נדהמת מאשר שואלת. "לא חשבתי שזוג כמוכם ישכח מהיום הכי רומנטי בשנה."
"בואי רק נגיד שקרו די הרבה דברים בזמן האחרון בשביל לזכור את יום האהבה," אמרתי להלן והתיישבתי באחד מהכיסאות שהיו במבטח.
"אם אתם אומרים," היא נאנחה. "לי יש כמה סידורים לעשות היום, אז תרגישו חופשי לעשות מה שבא לכם." היא לקחה את הכוס הקפה בידה ויצאה מהמטבח, אבל לא לפני שהיא אמרה: "רק תהיו זהירים! אני לא רוצה להיות סבתא בקרוב!" ואז מיהרה לברוח מהטבח לפני שנוכל לומר לה משהו.
אבל עדיין הספקתי להאדים מהתגובה שלה, במיוחד אחרי המקרה הקטן שקרה בזמן צחצוח השניים.
"וואו, אמנדה," ראיין אמר והעיר אותי מהמחשבות המביכות שלי. "אני כל כך מצטערת ששחכתי!"
",אל תדאג, גם אני לא זכרתי," משכתי בכתפיי.
"לא, אני באמת ממש מצטער!" הוא התנצל שוב וירד על ברכיו כך שהיה באותו גובה עניים כמוני. "אני אפצה אותך, מבטיח!"
"ראיין!" קראתי והנחתי את ידיי על כתפיו. "תירגע, לו קרה כלום. אני בסדר גם עם עוד מרתון סרטים וקערת פופקורן, אני לא חייבת משהו מיוחד."
"את בטוחה?" הוא שאל, מעט דאגה בקולו. "אני לא רוצה להיות חבר גרוע."
חיוך עלה על פניי כשהוא הזכיר שהוא החבר שלי, העובדה הזאת ריגשה אותי כל פעם מחדש. "אתה החבר המושלם, אני לא אחליף אותך באף אחר." צחקתי ונישקתי את שפתיו ברכות.
"גם את החברה המושלמת," הוא אמר לי בחיוך זהה לשלי. " אפילו אם בילי ג'ו ארמסטרונג היה בא אליי בעצמו ויציע להיות בת הזוג שלי, אני בחיים לא אסכים."
"אתה מטומטם," גלגלתי את עניי וצחקקתי מעט, והוא רק הדביק נשיקה קטנה לאפי שגרמה לי לצחקק עוד יותר.
"אני אוהב את הצחוק שלך, הוא הצחוק הכי חמוד ששמעתי." הוא לחש באוזני, וגרם לבטן שלי להתהפך מהתרגשות.
"אולי די כבר להיות כאלה דביקים!" קולה של היילי קראה מאחורי ראיין. "אני לא רוצה להקיא על הבוקר."
"תדברי בשם עצמך," ראיין הוציא לעברה את לשונו, והיא רק גלגלה את ענייה ופתחה את המקרר.
"יום האהבה היום, אז לפחות יש לנו תירוץ." משכתי בכתפיי.
"אז תמצאו חדר, אני לא רוצה לסבול את זה מול הפנים שלי!" היילי התלוננה וסגרה את המקרר, קרטון מיץ תפוזים בידה השנייה.
"אל תדאגי, את לא תצטרכי לסבול הרבה, כי שנינו עומדים לצאת קצת היום." ראיין ענה לה ונעמד על רגליו.
"ראיין, אמרתי לך שאני לא רוצה לעשות משהו מיוחד!" התלוננתי ושיבלתי את ידיי על חזי.
"זה לא משהו מיוחד!" הוא קרא להגנתו. "זה בילוי קטן ונחמד לכבוד יום האהבה, זה הכל."
"אם אתה אומר," נאנחתי.
"טוב, אני הולכת לברוח מכאן לפני שאני אקיא, ביי!" היילי אמרה ומיהרה לברוח מהמטבח.
"רגע, היילי!" ראיין קרא אחריה מפתח המטבח. "אבל אני גם רוצה את המיץ תפוזים, תחזרי לכאן!"

אחרי עצירה קטנה בבית שלי להחלפת בגדים (ובגד ים, ראיין אמר שהוא רוצה ללכת למקום קרוב לים, ואני לא אסתכן בלהיות בבגדים רטובים למשך כל היום), אני וראיין הגענו למקום שלא הייתי בו הרבה זמן.
"הלונה פארק?"שאלתי אותו, אבל יותר נרגשת מאשר מבולבלת.
"הלונה פארק." הוא אישר, מכבה את המנוע ויוצא מהמכונית.
"למה הלונה פארק?" שאלתי, הפעם יותר סקרנית ויצאתי גם אני מהמכונית.
"כי זה מקום כיף," הוא משך בכתפיו. "וגם די חם היום, והים ממש קרוב."
"זה בגלל שהלונה פארק נמצא על חוף הים."
"אז זה אומר שהים קרוב," הוא חזר על דבריו, ואני רק גלגלתי את עניי ולקחתי את ידו בשלי.
"בסדר, מר גאון." צחקתי ונתתי לו להוביל אותי לאיפה שהוא רוצה. היו שם מלא אנשים- כמה זוגות, כמה משפחות, או סתם אנשים שבאו לבלות. הייתי פה כמה פעמים כשהייתי יותר צעירה, ביחד עם אמא, אבא, וגלוריה (ואלפרד, כמובן). זה היה אחד מהמקומות הכי אהובים עליי מאז שהייתי קטנה, ואני זוכרת שסיפרתי פעם לראיין בתקופה שלא ידענו מי זה מי עדיין, על כמה שאהבתי להיות כאן. והנה אנחנו כאן, אבל הפעם אני לא עם המשפחה שלי, אלה עם החבר המדהים שלי.
"אז, על מה את רוצה לעלות קודם?" ראיין שאל.
"לא יודעת," עניתי לו בכנות. "לא הייתי פה מלא זמן, אני בקושי זוכרת איפה כל דבר נמצא."
"אז איזה מתקן הכי אהבת שבאת לכאן?" הוא שינה את השאלה, וישר קפץ מקום לראשי. "אני יודעת!" משכתי את ראיין אל מקום מכירת הכרטיסים, ולמזלי הייתה קופה אחת פנוייה.
"איזה מתקן היה לך בראש?" ראיין שאל, אגודלו מלטפת את גב ידי וגומרת לחיוך קטנטן לצוץ על פניי.
"אתה תראה," עניתי לו, ואז פניתי אל הקופאית. "תני לי 20 כרטיסים למתקנים."
"20 כרטיסים?" ראיין קרא. "אני לא עשיר, את יודעת."
"אל תדאג, אני אשלם על שלי." תפחתי על כתפו בעדינות.
"אבל כל העיקרון זה שאני משלם, לא?" הוא הרים גבה, אבל אני רק הנדתי בראשי מלווה בצחקוק קל.
"הנה, 20 כרטיסים," הקופאית אמרה והושיטה לי את הכרטיסים. "זה 10 דולר, בבקשה."
"10 דולר זה יקר מדי בשבילך?" הרמתי גבה חזרה לראיין.
"תסתמי," הוא דחף אותי מעט בעזרת כתפו, ואני צחקקתי בתגובה. "הנה," הוא הושיט את שטר 10 הדולר שהוא הוציא מכיסו אל הקופאית.
"תודה, שהיה לכם יום אהבה שמח." היא חייכה אלינו, ואנחנו מיהרנו לברוח אל המתקנים (או יותר נכון, אני גוררת את ראיין אל המתקן שאני רציתי ללכת אליו).
" באמת אמנדה, 'נדנדת הים'?" ראיין שאל אותי. "זה לילדים בני 10."
"לא זה לא!" קראתי. "זה אחד מהמתקנים הכי מהנים בפארק הזה!"
"טוב, אם את אומרת." הוא נאנח. "אבל אני לא יושב לבד."
"בסדר, פחדני." צחקתי ומשכתי אותו אל התור.

"טוב, כבר עברנו כבר 5 מתקנים, לאיפה עוד את רוצה ללכת?" ראיין שאל אותי כשניווטנו בין האנשים הרבים שהיו במקום.
"יש מתקן אחד שתמיד רציתי לעלות עליו, אבל אף פעם לא היה לי מספיק אומץ ממש לעשות את זה." עניתי לו.
."איזה מתקן?"
"רכבת ההרים הענקית בכניסה," עניתי לו. "אתה לא מבין כמה גלוריה ירדה עליי בגלל זה, היא תמיד עלתה עליו כל פעם שבאנו לכאן."
"אני רק יכול לתאר לעצמי." הוא צחק, ואחר כך בדק את הכרטיסים בידו. "אוקי, יש לנו מספיק לנסיעה אחת, אז בואי נלך לתפוס מקום בתור."
אחריי עמידה קצרה בתור (למזלנו לא היו כל כך הרבה אנשים שהתרגשו לעלות על המתקן. או לא כל כך למזלי, כי נורא פחדתי לעלות על המתקן בעצמי), עלינו על רכבת ההרים. אני וראיין התיישבנו אחד ליד השני, מה שנתן לי קצת יותר ביטחון לדעת שאני יושבת לצידו.
"את בסדר? את נראית קצת לחוצה." ראיין אמר בטון מעט מודאג.
"כן, קצת." הודיתי.
"אל תלחצי, זה כיף בסך הכל." הוא ניסה להרגיע אותי. הוא דיבר בטון שקט ונעים, טון שמיד גרם לחיוך נעים להתפשט לפניי, ופרפרים להתרוצץ בבטני.
"אני יודעת, אני פשוט לחוצה, זה הכל." אמרתי לו, ובלי ששמתי לב רגלי החלה לדפוק בעצבנות על רצפת הקרון, כמו שאני עושה תמיד שאני לחוצה.
"אני כאן, אל תדאגי." הוא הבטי ולקח את ידי בשלו. "פשוט תנסי להתרכז בי, טוב?"
הבטי בעניו הכחולות והמדהימות, חיוך מתפשט על פניי. "טוב."
חיוך זהה התפרש על שפתיו של ראיין, ולפני שהבנתי מה קורה הרכבת החלה לנוע על המסילה.
"לא, לא, לא," מלמלתי. "תעצרי, אני לא רוצה, אני רוצה לרדת!" קראתי כמו ילדה קטנה, הלחץ בי גואה הרבה וגורם לבטני להתהפך.
"אמנדה, תירגעי." ראיין ניסה להרגיע אותי שוב. "זה עוד מעט נגמר, רק תנסי לנשום עמוק."
"בסדר, בסדר." מלמלתי, אבל זה לא עזר לי כל כך. אני חושבת שראיין שם לב לזה, כי הוא עשה משהו שלא ציפיתי לו כלל.
הוא קירב את פניו לשלי ונישק את שפתיי במהירות, תופס אותי לא מוכנה בכלל. אבל זה עזר, כי אני באמת שחכתי לרגע מהרכבת שעלתה למעלה במסילה, מתקרבת יותר ויותר לפסגה לפני שאנחנו ניפול וניסע במהירות מטורפת המורד המדרון.
"מה-" אבל לפני שיכולתי לסיים את המילה אפילו, הרכבת צנחה למטה ושלחה בי גל של הלם, פחד, לחץ, אבל גם מעט הנאה. צרחתי במלוא גרוני,שיערי עף מפניי בגלל הרוח שהכתה בפניי כמו גל קר. לא מספיק שהפארק ממש ליד הים, מזג האוויר באזור הוא בדרך כלל קר, אבל היום משום מה היה חם נורא (אפילו להתחשב בעובדה שעכשיו אמצע פברואר). הרגשתי את בטני מתהפכת, אבל לא ההרגשה הנעימה שאני בדרך כלל מתקבלת מראיין, אלה ההרגשה הלא נעימה שאתה מרגיש כאילו הלב נופל לך לתחתונים.
ראיין צרח גם כן, אבל אצלו זה נשמע יותר הנאה מאשר פחד (לעומתי, שצרחתי מפחד). ידו עדיין אחזה בשלי, מה שגרמה לי להרגיש יותר בטוחה בעצמי, אבל עדיין גורמת לי לחייך מעט למרות זאת.
"זה היה כיף!" קראתי בשמחה ברגע שירדנו מרכבת ההרים.
"רואה? לא היה ממה להילחץ!" הוא צחק והפסיק לאחוז בידי ובמקום זאת עטף את זרועו סביב כתפי וחיבק אותי אליו.
"מה אתה רוצה לעשות עכשיו?" שאלתי אותו והנחתי את ראשי כתפו.
"אני קצת רעב, רוצה אולי גלידה?"
"כן!" קראתי והפסקתי להישען עליו, ובמקום זאת תפסתי בידו ומיהרתי לגרור אותי לכיוון דוכני האוכל שהיו לא רחוקים מרכבת ההרים שהרגע עלינו עליה.
"אמנדה, זאת רק גלידה!" ראיין צחק, אבל אני התעלמתי ממנו וחיפשתי בעניי דוכן גלידה קרוב.
"הנה, שם!" קראתי בשמחה כמו ילדה קטנה ומיהרתי לרוץ ולעמוד בתור, וראיין מיד אחרי, צוחק על התנהגותי הילדותית שלי.
"וואו, מי ידע שאת תתרגשי מגלידה עד כדי כך?" הוא צחק שהתקדמנו בתור שהתקדם יחסית מהר.
"אתה יודע שאני מתה על גלידה," צחקתי ודחפתי את כתפו מעט.
"כן, שוקולד, והרבה." הוא אמר את הטעם האהוב עלי בדרך כלל בגלידה, מה שהיה 100 אחוז נכון. לפעמים אני שוכחת כמה הוא יודע עלי, להתחשב בזה שדיברנו במשך חצי שנה באינטרנט וסיפרנו כמעט הכל אחת על השנייה.
"ואתה אוהבת מנטה." הזכרתי את הטעם האהוב על ראיין. "איך אתה אוהב את זה? אני שונאת מנטה." הנדתי בראשי.
"זה מרענן," הוא הסביר וחזר לאחוז בידי כמו שהוא עשה הרבה היום. אולי בגלל שהוא רוצה להרגיש קרוב אליי, או אולי הוא פשוט לא רוצה לאבד אותי בין כל האנשים כאן. לא משנה איזה מן הסיבות היא הנכונה, אני שמחתי שהוא עשה את זה.
"זה רק תירוץ בשביל לאכול משהו בצבע ירוק זרחני," התלוצצתי, הוא רק צחק ולחץ מעט על ידיי שהייתה בשלו.
"לפעמים אני שוכח כמה את מצחיקה," הוא הניד בראשו ונשק ללחיי בזריזות, גורם לי להסמיק מעט מהמגע המפתיעה של שפתיו על עור פניי.
בלי לשים לב, הגיעה כבר תורנו לקנות את הגלידה. אבל הייתי כל כך מרוכזת בלהציק לראיין שקפאתי ששמעתי את הקול הצפצפני אומר: "שלום, מה תרצו להזמין?"
ראשי מיד פנה אל המוכרת שעמדה מולנו, שיערה הבלונדיני אסוף בצמה שנחה על כתפיה, שפתייה הוורדות והמנצנצות מתעקמות למבט מתועב, וענייה הכחלות מסתכלות הלוך וחזור ביני לבין ראיין.
"נטלי?"