טעות או מזל?- פרק 15

הוא שכב על הספה, רגל אחת שלו הייתה מתוחה והשניה מקופלת. הוא תמיד נראה כה מסתורי עם המבט הזה על פניו הגבריות עטורות במסכות וחומות שמתקשה להוריד כל פעם כשיש אנשים על ידו. או שזה כבר כל כך נהפך להיות חלק ממנו, כל הקשיחות הזאת. אז הוא תמיד נראה ככה.
הוא זיפזף בערוצים בחוסר עניין ונראה מיואש.
"היי", התקרבתי לאט לכיוונו. הרגשתי קצת מובכת, הרגשה כזאת של אי נוחות להיות בנוכחותו.
"נרגעת?", הוא שאל אך עדיין עיניו התרכזו על המסך.
"אני לא ארגע עד שתגיד לי", אמרתי בנחישות. זה גרם לו להפסיק לזפזף ולהעיף את מבטו הקודר לכיווני.
"חבל נשמה…", הוא החל להגיד ולקום מהספה.
"כי אני בחיים לא רגיד לך", הוא אמר בקול מתגרה שגרם לי שוב לכל גופי לרתוח מכעס ושיגעון.
"אתה פשוט…", נשפתי בכעס. הוא עצר את עצמו וסובב את ראשו לכיווני. הוא החל להתקדם אליי בצעדים מאוד איטיים ואפילו דיי מאיימים. נלחצתי, לא ידעתי לאיזו תגובה שלו מכל האוסף שלו לצפות.
"פשוט מה?", קולו היה צרוד ונשימותיו היו כל כך קרובים שהתנדפו על פניי בצמרור מסחרר.
"כל כך מרתיח", השלמתי את המשפט, עיניי הלילה שלו כלאו אותי לתוכן. למה הוא כל כך משפיע עליי תמיד?מה זה אומר בכלל כל מה שאני מרגישה כשהוא כל כך קרוב אליי?
נראתי כה קטנה ומאויימת מול גופו החסון והנפוח במסת שרירים כבדה ומעוצבת שמושכת תמיד את תשומת ליבי. הצלקת שעל בטנו התחתונה שוב התגלתה למולי. עניין אותי מי עשה לו את זה, ממה זה נגרם.
"ממה זה קרה?", שאלתי בעודי מעבירה את אצבעותיי עליה באיטיות והתעניינות.
עיניו ירדו לכיוון הצלקת ואז עלו בחזרה לעיניי.
"למה זה כל כך מעניין אותך?", הוא נראה רציני ביותר, יותר מתמיד.
"מעניין אותי", הוא לקח צעד אחורה והעביר את ידו על כל פניו במהירות. הוא נראה חסר מנוחה, כאילו משהו מציק לו.
"דקרו אותי", הוא אמר לפתע. עיניי נפתחו לרווחה.
"מי?", שאלתי בהתעניינות.
"אחד שפתח את הפה המזויין שלו יותר מידי", הוא אמר ונראה פתאום כל כך מסוכן.
"מה הוא אמר?", ממש רציתי לדעת עליו הכל באותו הרגע. הוא תמיד מצליח לסקרן אותי.
"קילל את אבא שלי", הוא אמר ועיניו התמלאו בכעס שעדיין הרגיש לאותו הבן אדם.
"ואיך הוא דקר אותך?", שאלתי, מבטנו לא ניפרדו לשנייה.
"תקעתי לו מזלג בעין. הוא תפס בסכין ודקר אותי", הוא אמר ונעל את לסתו שהתקשחה בשנייה.
הרגשתי צמרמורת, פחדתי ממנו.
"והמשטרה לא עשתה כלום?", הוא התקרב צעד אחד קדימה אליי והחל להעביר את ידו בשיערי שהיה פזור עכשיו. גרם לי להרגיש כאילו משהו שונה, שונה מהרגיל.
"לא, כי הם לא יודעים על זה", הוא אמר והמשיך להעביר את ידו בשיערי.
הייתה שתיקה בינינו, רק המבטים דיברו. צעקו בקולי קולות. איך זה שמשנאה פתאום אנחנו מתנשקים, דואגים אחד לשנייה?
"יקיר…", לחשתי את שמו, עצמתי את עיניי. נתתי לרגע הזה לקבל יותר עוצמה, עומק.
"איך…איך עשית את זה אה?", הוא כמעט לחש, גרם לי להתפתל מבפנים.
"עשיתי מה?", פקחתי את עיניי, הוא הביט בי במבט אחר, נטול שנאה ומלא ב…אני אפילו לא יודעת.
"את מבלבלת אותי", הוא אמר ועבר ללטף את פניי בעדינות.
"אני מה?", שאלתי בהלם. הוא שוב נראה חסר כל רגש והבעה. השתנה בשנייה אחת ושוב הרתיע אותי ממנו.
"מחר חוזרים הביתה", הוא אמר בלי שום הקשר לסיטואציה.
"ושוב אתה בורח", לחשתי, אבל הוא הצליח לשמוע.
"ממך אין לי שום סיבה לברוח, תרדי מהסרט המפגר שלך", פיצול אישיות ראוי לבדיקה. איך אפשר להתמודד עם מישהו כזה?כל כך מטעה.
שלוש נקישות נשמעו ומבטנו הוסטו לכיוון הדלת.
"מי זה?", שאלתי, הוא הרים את כתפיו והלך לפתוח את הדלת.
"אח שלו, מה קורה?", הגבר שנכנס ההיתה אמר בטון של ערס וחיבק את יקיר חיבוק של גברים.
"וואלה אחי מה איתך?", יקיר שאל ונעל את הדלת.
למה הוא נראה כל כך מוכר?משהו פה לא מסתדר לי.