פגישה שנייה- פרק 12

ליאת:
אחרי שיותם יצא, נשמתי כמה נשימות עמוקות וקמתי אל הטלפון. שמעתי את הצליל של ההודעה עוד במשך השיחה, אבל הייתי חייבת להוציא את מה שהייתי חייבת להוציא. ואני ידעתי, ידעתי שהוא לא מרגיש ככה, עוד מהרגע שהוא עזב אתמול, במקום להתקרב אליי ולנשק אותי. הוא היה מרגיע אותי עם הנשיקות שלו, הווא בחר ללכת. זה הסיום הזה שידעתי שחייב לקרות אבל סירבתי להאמין שהוא קרה. אני זוכרת כמה נשברתי מהפרידה שלנו עוד כשהיא קרתה.
'את היחידה שאני רוצה לדבר איתה… אני רוצה לחזור לשבת שבה התכרבלנו מתחת לשמיכה אצלך בבית…' קראתי את המילים האלה שוב ושוב, מחייכת לעצמי חיוך קטן, צוחקת בחלקים מסוימים מהמגילה הגדולה שלא האמנתי שהוא כתב, ולא האמנתי, פשוט לא האמנתי. אני זוכרת כל כך הרבה חלקים טובים מהשבת הזו, מההרגשה שיש לנו רק יום אחד לנצל ולכן לא חשובים הכללים, אין כללים, ננהג לאן שאנחנו רוצים, נבזבז כמה כסף שאנחנו רוצים, נצלם את כל התמונות המביכות שאף פעם אין לנו אומץ לצלם. נחיה ליום אחד כאילו אין מחר.
'אתה יוצא מהצבא בעוד שלושה שבועות. דבר איתי אז.' כתבתי לו. אני יודעת שזה קר, גם ברור לי שכשהוא יקבל את ההודעה הזו, זה הדבר האחרון שהוא ירצה לקרוא, במקום 'וואו, אתה כותב כל כך מרגש', או 'מחכה כבר לראותך, גם לי השבת לא יוצאת מהראש', או כל מיני דברים שאני מרגישה אבל רוצה לשמור לעצמי. אם אני אכתוב לו אותם, אני אאמין בהם, אאמין בזה שאני צריכה עכשיו לשמור אותי לבנאדם הזה לשלושת השבועות הקרובים, וזה בדיוק הדבר האחרון שאני מתכוונת לעשות. כי כל מה שרציתי לעשות, דקות לפני שפתחתי את ההודעה, זה ללכת היום לבר ולעשות עיניים לאדם הראשון שימצא חן בעיניי, ומשם נראה איך יתגלגל הערב. משהו חייב להוציא לי את המחשבות על יותם.
אז בערב עליתי על העקבים הכי גבוהים שלי, שמתי ג'ינס גבוה בצבע כהה וחולצת שיפון שהגב שלה פתוח, בצבע תכלת, רגוע, מלאכי. הרגשתי שיהיה שווה להתחיל איתי, ככה רציתי להרגיש, הרגשתי שאני חייבת את זה לעצמי. בכוונה יצאתי לבד, למרות שיכולתי לבחור אחת מכל החברות הטובות שהיו שמחות לצאת בסוף השבוע הזה, אבל רציתי להיות עם עצמי. ידעתי שלא ייקח הרבה זמן עד שמשהו יגיע, אני יודעת בדיוק איך לגרום לזה להגיע כשאני רוצה.
כשישבתי במונית חשבתי על התקופה שלי עם יותם. אני זוכרת שבתקופה הזו הייתי חייבת לסרב לבנים מקסימים שניסו לעשות משהו, כי הייתי מחויבת אליו. אבל לא יכולתי שלא להרים גבה לפעמים לכמות הפעמים שזה קרה. זה היה כנראה בגלל אותם מאפיינים שבגללם יפעת בחרה בי לקמפיין שלה, דברים שבעיניי נראים לגיטימים. רק עכשיו כשאני מדברת על זה, אז אני מרגישה שחצנית, כי לרגעים הקטנים האלה אחרי שבנאדם דוחה אותך, אתה רוצה להרגיש על גג העולם: הכי יפה, הכי מוצלח, הכי מושך. אתה צריך לטפח לעצמך את האגו מחדש אחרי שהוא נהרס.
"היי, מה בשבילך?" פנה אליי הברמן כשהתיישבתי על השולחנות שצמודים לבר, מסתכלת על הברמנים עובדים בחיוך. המוסיקה הייתה טובה, זה בר מקסים, יש לו אווירה שפשוט כיף להיות בה.
"כוס בירה, אני לא מצליחה להחליט איזה."
"זו ספציפית האהובה עליי." הוא אמר והצביע על בירה אחת, "בחורה של מה את? בהירה או כהה?"
"בהירה." אמרתי בחיוך קטן.
"אז זו מצוינת," הוא אמר והצביע על בירה אחרת מהתפריט, "שליש או חצי?"
"חצי, תודה." חייכתי אליו. הוא צחק ופנה אל מקום אחר בבר בזמן שאני ישבתי ובהיתי בתפריט שעדיין היה לידי. הם חידשו אותו מאז הפעם האחרונה שישבתי פה. חייכתי לעצמי חיוך קטן ואז הברמן שם מולי את הבירה.
"הגעת לכאן לבד?" הוא שאל אותי בהסתקרנות. הנהנתי אליו בחיוך קטן.
"קצת לנקות את הראש מיום לא קל. מכיר את זה?" צחקתי. הוא הנהן אליי ואמר שבטח, שיש הרבה ימים כאלה ויש הרבה אנשים כמוני שעושים את זה, בעיקר בסופי השבוע, כאילו דווקא בסופי השבוע העולם מחליט שבא לו להתהפך.
"רק בסופי השבוע אנשים באמת זמינים כדי לדבר על הרגשות שלהם." חייכתי אליו, חצי נאנחת חצי אומרת, ובעיקר מאמינה לעצמי על העניין הזה. זה נכון, רק בסופי השבוע יש לך זמן לחשוב על מה אתה עושה, למה אתה עושה את זה, ומה זה מביא לך.
"ליאת, דרך אגב." חייכתי אליו.
"נמרוד, אבל כולם קוראים לי פפר."
"שם משפחה?" חייכתי אליו. הוא הנהן אליי בחיוך וסימן לי שהוא כבר מגיע, כי קוראים לו מהצד השני של הבר. הפתיע אותי שהבר לא כל כך עמוס, אבל כנראה שאלה עוד רק שעות הפתיחה שלו אחרי יציאת השבת, ושאנשים אחרים מגיעים הרבה יותר מאוחר.
"את מהאיזור?" הוא שאל כשהוא מנגב כמה כוסות יין. אמרתי לו שאני גרה די קרוב, עשרים דקות נסיעה ביום רע, עשר כשאין תנועה כמו עכשיו. התעניינתי גם בו, והוא אמר שהוא גר די קרוב לכאן, חמש, שבע דקות ברגל, ושהוא עובד כאן לפני הטיול הגדול.
"השתחררת?" שאלתי אותו מופתעת. הוא צחק וחייך אליי, נשען קצת על הבר.
"לא נראה הא? צבא ואני זה כבר מערכת יחסים שנגמרה לפני שלושה חודשים אני חושב…"
"וואו, אתה נראה יותר צעיר מזה, כאילו רק עכשיו התגייסת."
"ואת רק עכשיו התגייסת?" הוא חייך ושיחק עם קש.
"לא עכשיו, כבר כמה חודשים אני בצבא. אני מאבחנת פסיכוטכנית פה בלשכת גיוס."
"יומיות, יפה לך, החיים נוחים."
"הכי נוחים." צחקתי. כבר הייתי קרובה לסיום חצי ליטר הבירה, ונמרוד שאל אם אני רוצה עוד קצת. הנדתי את ראשי לשלילה ואמרתי לו שאני אשמח לשוט של משהו, ואשמח שנוריד אותו יחד. חייכתי ואמרתי שאני אשלם, שזה לא אמור להיות על חשבון העבודה שלו.
"וודקה? ערק?" הוא שאל מתעניין.
"האהוב עלייך. תבחר, אתה זה שעובד כאן." הוא הנהן אליי בחיוך, פנה למקום מסוים בבר וחזר תוך דקותיים עם שני שוטים ופיסות של לימון.
"מה הבאת?" שאלתי בחיוך כשאני מחזיקה בכוס השוט.
"טקילה." הוא צחק. חייכתי אליו, הרמתי את הכוס, הסתכלתי לו בעיניים, שרק באותם רגעים קלטתי כמה אפשר להישבות בהן, אמרנו שנינו 'לחיים' והורדנו את השוט. זה היה חזק, גם הרבה זמן לא הורדתי שוט. חייכתי בצחוק כשהנחתי את הכוס הקטנה שוב על השולחן. לקחתי את חתיכת הלימון והכנסתי אותה לפה, מוצצת קצת מהחמיצות של הלימון כדי קצת להעביר את הטעם. תמיד אהבתי פלחים של לימון, זה חמוץ אבל זה מדהים.
בהמשך הערב נמרוד שאל אותי אם יש לי חבר. חייכתי לעצמי צחוק קטן, כבר הייתי קצת שיכורה, קצת בראש. אמרתי לו שלא הייתי יושבת כאן לבד אם היה לי חבר, ושבגיל הזה, שידע, רוב הבעיות שיש לבנות שבגללן הן הולכות ויושבת לבד בבר, זה כי יש בעיות במערכת יחסים. הוא צחק ואמר שהוא מכיר את זה מקרוב, ושהוא פוגש הרבה פעמים בנות יושבות כאן לבד שמתחילות לשפוך את הלב ברגע שהן שיכורות.
"אל תדאג," חייכתי אליו, "זה לא המצב שלי. אני לא אתחיל לשפוך לך את קורות החיים שלי פה, בטח לא את מערכת היחסים האחרונה שיצאתי ממנה. זה לא הזמן ולא המקום, וחסר טקט באופן מדהים."
"אז מה כן תעשי אם תישארי פה?" הוא שאל והתקרב אליי קצת, כשהבר מפריד בין שנינו. צחקתי והסתכלתי עליו, נושכת קצת את השפה, ומחייכת צחוק קטן.
"מזל שהגעת, חשבתי שיהיה לי משעמם פה במשמרת. יוצאים לכאן בעיקר אנשים בוגרים בימי שבת, החיילים באו אתמול כי מחר הם מתעוררים בשעה מוגזמת בבוקר כדי להגיע לבסיס."
"מתי אתה מסיים לעבוד?" שאלתי והרחקתי קצת מקצה הבר. הבחנתי במראהו- לבוש בחולצה שחורה של העבודה, שיער פחות קצוץ לראשו אבל רואים שעד לפני כמה חודשים הוא הקפיד שיהיה קצוץ באורך המקובל לצבא, עיניים גדולות ושובות, חיוך טוב, כתפיים רחבות. האדם שאת רוצה שיהיה הברמן שלך בערב כזה.
"מאוחר, מאוד מאוחר." הוא נאנח. הנהנתי אליו בהבנה, נאנחת ומחייכת חיוך קטן. הוצאתי שטר של חמישים שקל מהכיס ועוד עשרה שקלים, כדי לשלם על מה שקניתי. ביקשתי ממנו שיביא לי חשבון, הוא נאנח והלך לכיוון הקופה. הוא הביא את החשבון והסתכלתי על הקבלה.
"ברצינות?" צחקתי כשהוא היה קרוב אליי, "זה שליש מחיר ממה שהייתי צריכה לשלם." הוא חייך ואמר שזה שטויות, שזה עליו, מתנה ממנו. נאנחתי והכנסתי את המטבע אל הכיס והשארתי את השטר בחוץ, אומרת לו שישלם את מה שנשאר עם החמישים ויקח לעצמו את העודף, על עבודה מדהימה ואחלה חברה, שהוא לגמרי בידר לי את הערב.
"ליאת, אני מצטער." הוא אמר כשקמתי מכיסא הבר.
"שטויות," צחקתי, יודעת שהוא ידע מה הייתה הכוונה שלי כששאלתי אותו מתי הוא מסיים לעבוד, יודעת שהוא יודע שכל מה שהלך בינינו הערב, הייתה משיכה דו כיוונית, שהוא יודע שלא סתם המשכנו לדבר, התחברנו, קישקשנו ושתינו יחד, יודע שהיה קליק טוב. הוא עצר אותי כמה שניות לפני שהלכתי וביקש את המספר, כדי שנדבר בכל זאת אחרי שהערב הזה יגמר.
"אני מצטערת, זה פחות מתאים לי. אני אבוא לכאן שוב, ואם תהיה כאן, אז אני אשמח, אבל אין לי את המקום כרגע להתחיל משהו חדש."
"אז מה היה הערב?" הוא שאל. הרגשתי שההשפעה של האלכוהול מתחילה לרדת. לא שתיתי המון, בגלל זה יש לי עכשיו נפילת מתח. לא ככה רציתי לסיים את הערב, הייתי בטוחה שהוא ייגמר קצת יותר טוב.
"אני חושבת שאתה יכול לענות על זה לעצמך," חייכתי אליו, "אבל ממש שמחתי להכיר. שתהיה משמרת קלה."
"חכי שנייה באמא שלך." הוא אמר. ראיתי שהברמנית שהייתה לידו הסתכלה עליו. הוא לחש לה משהו ואז יצא ממאחוריי הבר. הוא התקדם אליי וביקש שנצא רגע החוצה אל האוויר, כי מתחיל להיות לו קצת חנוק בפנים ובכלל הוא צריך מידי פעם כמה רגעים של הפסקה. חייכתי אליו ויצאתי איתו החוצה, מביטה באנשים שיושבים בשולחנות בחוץ ושותים מהדברים המוצלחים שהבר הזה מציע.
"אני לא רגיל להתחנן," הוא נאנח ואחז ביד ימין שלי. חייכתי חיוך קטן והרגשתי את לחיי מאדימות, "תני לזה את הסיכוי לצאת מהערב הזה. אני לא אומר שאני מחפש מערכת יחסים רצינית, אבל דייט אחד, נורמלי, זה מה שאני מבקש."
"אתה חושב שתהיה זמין במשך השבוע הקרוב?" שאלתי.
"בוודאות." הוא אמר. הנהנתי אליו בשקט וביקשתי שיוציא את הנייד שלו מהכיס. הוא צחק והעביר לי את הטלפון הנייד שלו, ושם כתבתי את המספר שלי. זה לא מה שרציתי, רציתי סקס פרוע עד שעה מטומטמת בלילה, להתחפף משם קצת אחרי ולהתעורר מחר קצת יותר שמחה, מרגישה קצת יותר טוב, קצת יותר מושכת, קצת יותר מחויכת.
"תתקשר." אמרתי לו בחיוך והתרחקתי קצת ממנו. הוא חייך אליי ואני התחלתי ללכת לכיוון תחנה קרובה של מוניות, זה לא משנה הכסף על המוניות, אני מהבחורות שסובלות באוטובוסים. מתנשא קצת, אבל בדרך כלל רק כשאני על מדים אני עולה על אוטובוס. אחרי שעליתי על מונית חשבתי כמה סקס טוב היה עוזר לי. מה נהיה ממני, מאז שיותם הלך שום דבר כבר לא מספק אותי.