גופה על חוטים – פרק 7

פקחתי את עיניי. לא יכולתי לראות דבר מלבד חושך כבד.
ניסיתי לזוז אך ללא הצלחה.
"קתרין!" – זה היה הקול של אברהם אשר בקע מתוך החושך הסמיך.
-"אברהם מה קורה פה?!".
-"הם קשרו אותנו. אני מצטער קתרין" הוא אמר.

נשמע מוזיקה בפתאומיות.
"ברוכים הבאים! הבה נתחיל בהצגה!"
הקול היה נשמע לי מוכר. התחלתי להילחץ וניסיתי לברוח.
ניסיתי לברוח, אבל הייתי קשורה.

המוזיקה התחילה להתנגן יותר ויותר חזק, אבל יכולתי להישבע ששמעתי מישהו בוכה. צמרמורת טיפסה לי על הגב ועלתה לעורף.

שמעתי צליל הדלקת פנסים. הפנסים האירו על במה עם וילונות אדומים ורקע אדום. ממש כמו אולם תיאטרון. על הבמה היה ילד שקשור למיטת חולים. הוא ניסה לזוז בכל הכוח, אבל לא הצליח.
הילד היה קטן, בערך בן 7 או 6. הוא בכה וצרח. בעל הבית הופיע עם חליפת חתונה לבנה והתחיל להתקרב אל הילד עם סכין. הילד צעק עוד ועוד, אבל לא יכולתי לעזור לו כי הייתי גם קשורה.
יכול להיות… שהוא מתכוון לרצוח גם אותי?! אבל… מה עם כל הדברים האלה שהוא כתב ביומן שלו! הוא רצה לרצוח אותי רק בגיל 17, יש לי עוד שנה שלמה! אני לא רוצה למות עכשיו!
התחלתי לבכות וניסיתי בכל כוחי להסתיר את הדמעות. לא ראיתי כלום חוץ מחושך ובמת תיאטרון עם מופע רצח.
בעל הבית התחיל קלף לילד הקטן את העור של הפנים. הכל היה מכוסה בדם והילד הקטן התחיל לדמם מן העיניים. בעל הבית לקח מספריים והסיר לילד את הציפורניים. הצרחות והצווחות הדהדו בראשי. הרגשתי שמישהו נוגע בי. הרגשתי שמישהו מאחורי גבי מחזיק סכין ומתקרב לאט לאט לאט. אבל זאת הייתה רק הרגשה. הילד המשיך לצרוח ולבכות. הרגשתי נורא. התחלתי לצרוח. ניסיתי לשמור את הצרחות לעצמי, אבל הן יצאו החוצה.
"קתרין!"- זה היה הקול של אברהם. הוא נשמע לחוץ יותר מאי פעם.

בעל הבית המשיך עם ההצגה. הוא לקח כפפה לבנה ועקר לילד את העין. הוא החזיר אותה במקום והתחיל לרסק את העין. הילד היה נראה נורא. הוא בקושי הצליח לנשום.

לבסוף הילד מת אחרי 10 מכות חשמל.
עכשיו הגיע התור שלי, לפחות זה מה שחשבתי. עצמתי את העיניים אבל מישהו תפס לי את הריסים. הייתי המומה. התחלתי שוב פעם לצרוח ולבכות. הצמרמורת רק התגברה והתחזקה והרגשתי כאילו אני בבית חולי נפש ואני המשוגעת היחידה.
התחלתי להתנשף. החרדה טיפסה על הגב וזה הרגיש כאילו יש מיליון עכבישים וחרקים על גבי.

זה הסוף חשבתי לעצמי. סוף סוף התחלתי להירגע. ידעתי שזה הסוף שלי.
אבל לפתע שמעתי צרחה.

בעל הבית זרק ילד מהחושך אל הבמה. הוא קשר אותו לכיסא ולקח מחטי ענק והתחיל לתקוע את המחטים בעורו של הילד. לאחר מכן בעל הבית הביא כלב זאב. הוא התחיל ללקק את הדם של הילד ולנשוך את הידיים של הילד. הצרחות הרעידו את החושך ששהה בחדר. החליפה הלבנה של בעל הבית התמלאה בדם שחור ואדום והוא התחיל לחייך וצפה בכלב נושך את הילד למוות עם עיניים רחבות.

"תהרוג אותי וזהו!", זה היה הקול של אברהם. הסתכלתי מסביבי אבל ראיתי רק חושך.
הרגשות הציפו אותי. לא יכולתי יותר. סגרתי את העיניים אבל מישהו משך לי בריסים ופתח לי את העיניים. לא יכולתי להמשיך לראות יותר את הזוועות.

לבסוף הילד השני מת על ידי תלייה כשהוא חצי מת.

זה הרגיש כאילו אני נמצאת במקום בעל הבית. זה הרגיש כאילו אני זאת שרצחה את הילדים הקטנים. לא יכולתי לעצור אותו, לא יכולתי להגן עליהם. אני שותפה לרצח….?

המופע הסתיים. הילדים האחרים נרצחו על ידי דקירות, זריקות רעל מתחת לקרנית העין, אכילת כספית (מתכת רעילה לאדם) ועוד שיטות מוות אכזריות שונות.

רציתי לשכוח. רציתי לשכוח כל כך הרבה דברים.

הפנסים נסגרו ושיחררו אותי. חיפשתי את אברהם ואברהם חיפש אותי. לבסוף ראינו את היציאה מהחדר וברחנו לחצר הנטושה.

הגוף שלי הצטמק וניהיה לי קר. החל לרדת שלג אתמול בלילה, פתיתי שלג בודדים המשיך לרדת גם עכשיו. אברהם בא לחבק אותי ואמר לי שהוא מצטער.
התחלתי לבכות.
"זה היה אכזרי. למה הוא עשה את זה?!" צעקתי על אברהם, כאילו שזה היה באשמתו.
"מי יודע למה בני אדם הם מפלצות?", הוא הסתכל על השלג והמשיך לחבק אותי.
"אנחנו בובות. אנחנו בובות שלו. הוא עושה מה שבא לו איתנו". הסתכלתי לאברהם בעיניים והמשכתי לבכות.
-"את זוכרת את הסיפור שסיפרתי לך? על בית היתומים? בעל הבית החזיק אותנו במרתף. הוא שיחק איתנו משחקים. אני היחיד שנשארתי. בדרך כלשהי הצלחתי לברוח ורצתי לרחוב. ברחוב ירד שלג והכול היה לבן. לא ידעתי מה התאריך או מה השעה. ראיתי ברחוב עצי כריסמס ענקיים. הבנתי שעכשיו כריסמס, חנוכה. נעמדתי מול העצים, במקום להמשיך לברוח. לבסוף הוא מצא אותי ונתן לי מתנה. פתחתי את הקופסה ובתוך הקופסה היה ראש של גופה. אני לא ידעתי של מי הראש הזה, לא הצלחתי לזהות. הכל היה מכוסה בדם שחור, גלדי דם יבש, רירי דם, עיניים מרוסקות ושיניים מעוותות הכל היה מעוך. אבל הבנתי שזה הראש של אחד מהחברים שלי. מעל הראש היה מצורף פתק, "האם תרצה להיות חבר שלי?".
רציתי לברוח אבל הוא תפס לי את היד. הוא הוציא מהכיס שלו סביבון וסוכרייה. עשיתי עסקה עם השטן. חשבתי שאם אני יסכים הוא לא יפגע בי. אבל יש דברים שיותר אכזריים ממוות. זאת הסיבה שאני פה.
כל שנה בעל הבית עורך לכבודי מסיבת חנוכה. הוא קושר אותי לכיסא בחדר חשוך ומראה לי "הצגה".
הוא לוקח ילדים קטנים והוא רוצח אותם בדיוק כמו בזמנים ההם כשהוא רצח את החברים שלי. הוא רוצח אותם באותן שיטות מוות. כמו פעם.
אני לא רוצה שיקרה לך משהו, אבל אני בטוח שהוא מתכנן משהו לפעם הבאה. אני ממש מצטער שעירבתי אותך בזה".

היה שקט למשך כמה דקות. לא ידעתי מה לומר. אני לא יודעת מה לומר. אני לא יודעת לעודד אנשים.
"הוא לא מתכוון להרוג אותי. לא עכשיו." אמרתי בחיוך. נעמדתי על השלג והחזקתי לו את היד
-"איך את יודעת?".
-"אינטואיציה נשית".
הדאגה שלו גרמה לי להתעודד. הרגשתי שאני לא לבד. חייכתי אליו. הוא חייך אליי בחזרה עם חיוך מקסים. פתיתי השלג נתפסו לו על השיער והעיניים הכחולות-ירוקות שלו הביטו בי.
חייכתי והמשכתי לבכות בו זמנית. הוא ניגב לי את הדמעות ושנינו נעמדנו בשלג הכבד כשפתיתי שלג נופלים על ראשינו.
בפעם הראשונה הרגשתי משהו שלא הרגשתי בחיים.

הלכתי לחדר. השיחה עם אברהם עזרה לי מאוד.
לא יכולתי לספר לאברהם מה בעל הבית, או הולברט גריף, או מי שזה לא יהיה מתכנן לעשות לי בעוד שנה, כמתנת יום הולדת.
נכנסתי לחדר ומצאתי מתנה. היא הייתה עטופה בנייר ירוק עם פסים לבנים. היה מודבק על הקופסה פפיון מנייר ורוד.
פתחתי את הקופסה.

בתוך הקופסה הייתה חנוכייה קטנטנה. עם 8 נרות צבעוניים ו8 חפיסת גפרורים.
מצאתי בקופסה פתק. בפתק היה כתוב "חג שמח יקירתי".
התחלתי לבכות שוב.
רציתי את אימא, ואפילו גם את אבא.
לא חגגתי משנה שעברה כי אימא טענה שזה מסוכן מידי…
זה שיר המלחמה שלי. יום אחד אני אגיע לפריז, ואני אופיע בקונצרטים באולמות עם אברהם. אני אנגן בפסנתר והוא בכינור. אני אטייל בעולם ויום יבוא ואני אגזור את החוטים שקושרים אותי למקום הזה. יום יבוא ואני אהיה חופשייה. לא עוד להיות בובה על חוטים. ממש כמו ציפור אוכל לברוח מכל הצרות שלי.

רציתי לשכוח מכל הצרות והבעיות שלי ולזרוק אותן לים… ולעוף לארץ אחרת…

רצתי לאברהם. אברהם ואני הלכנו לחדרים של הבנות והדלקנו כל פעם נר. שרנו שירי חנוכה בכל חדר וכיבינו את הנר שכל חדר הדליק בשביל שהחדר השני גם ידליק נר.
האימהות בחדרים החלו לבכות וגם הילדות הצעירות. הנערות הסתכלו על האש של השמש ועל הנר הראשון בגאווה, והיו גם את אלה שאיבדו תקווה והפנו את פניהם לקיר.

הריח של הנרות… ריח פשוט של אש. אבל משהו בריח היה מיוחד. העיניים של אברהם נצצו כל פעם שהדלקנו נר בכל חדר וחדר. הוא התלהב והחל לרקוד עם הבנות בחדרים. לבסוף חזרנו לחדר איפור.

כשהגענו לחדר איפור ראינו איש עם מסכת ליצן, הוא הסתכל עליי ואני עליו. אני זוכרת אותו! הוא זה שחטף אותי!
"למה חטפת אותי?! מי אתה?!", צעקתי אליו, אבל הוא לא הגיב. הוא רק התקרב אליי בהליכה עדינה ושקטה. ההליכה הזאת מוכרת לי. אבל…

אברהם התקרב אליי על מנת להגן עליי. הוא הצביע עליי, האיש בעל מסכת הליצן.
התקרבתי אליו והוא התקרב אליי. הוא החזיק משהו מאחורי הגב.

היינו קרובים אחד לשני. יכולתי לזהות שמשהו בו מוכר. אברהם היה נראה מודאג. הליצן נתן לי את מה שהיה לו מאחורי הגב. זאת הייתה קופסת נייר קטנה. הוא עשה עם האצבע "ששש" וליטף לי את השיער. הוא הלך בהליכה עדינה ויצא מהחדר.
אברהם ואני פתחנו את הקופסה.

בתוך הקופסה הייתה סופגנייה קטנה ושמנמנה.
היה עליה אבקת סוכר שנראתה כמו שלג.

אברהם ואני התחלנו לחייך ולבכות בו זמנית.

חג שמח לנו.

———————————————————
לחצו לייק בעמוד הפייסבוק הרשמי של הסיפור בשביל לקבל עדכונים לגבי הפרקים
https://www.facebook.com/pages/%D7%92%D7%95%D7%A4%D7%94-%D7%A2%D7%9C-%D7%97%D7%95%D7%98%D7%99%D7%9D-A-corpse-on-strings/495573270593334?skip_nax_wizard=true