פואנטה זו אשליה

צ'ארלי אכל גלידה. למען האמת, זו הייתה הפעם השלישית שצ'ארלי אכל גלידה באותו יום. השעה הייתה שמונה בבוקר וצ'ארלי קם לפני חצי שעה. דרך ההתארגנות של צ'ארלי בבוקר הלכה כך:
1. גלידה
2. התלבשות
3. גלידה
4. צחצוח שיניים
5. גלידה
6. ירידה לארוחת הבוקר (שבאופן מפתיע כללה גלידה)
כפי שאתם מבינים צ'ארלי אהב גלידה. זו הייתה המילה הראשונה שהוא למד לאיית והמילה ה-30,256 שהוא אמר לראשונה. הנרי גם אכל גלידה שלוש פעמים עד עכשיו, אך זה לא היה עקב אהבה אי-רציונאלית לגלידה אלא בעיקר בגלל שצ'ארלי עשה כך. הנרי העריץ את צ'ארלי. אם הייתם אומרים להנרי שיספר לכם מיהו צ'ארלי הוא היה פוצח בנאום ארוך, מונוטוני ומעייף על גדולתו וצניעותו של צ'ארלי, אם הייתם שואלים את צ'ארלי מיהו הנרי, היה עליו קודם להזכר באדם, תהליך שנמשך דקה- שתיים, לאחר מכן לגמור לבלוע את כדור הגלידה ששרר אצלו בפה באותו רגע, ורק אז היה עונה לכם משהו בסגנון "הוא אחלה".
כפי שכבר כנראה הבנתם, הם היו אחים. וכפי שבוודאי ניחשתם, הנרי היה האח הקטן. לאחר שצ'ארלי והנרי גמרו את ארוחת הבוקר שלהם, שכללה גלידת בייקון (הגלידה האהובה על צ'ארלי), יצאו השניים לשחק במשחק האהוב על צ'ארלי שנקרא "בחר את החתול". המשחק היה נורא פשוט, בכל בוקר היו קונים משרתיהם כמות ענקית של חתולים, חלקם רגילים, חלקם אקזוטיים, אך כולם בעלי שתי עיניים, וכאן בדיוק הייתה שורש הבעיה, צ'ארלי שנא חתולים בעלי שתי עיניים, אך הדבר אותו רצה יותר מכל היה חתול בעל שלוש עיניים (טוב, כמעט יותר מכל, גלידה עדיין הייתה במקום הראשון). כל פעם היה הנרי הולך למחסן ומביא חתול בתקווה שצ'ארלי יבחין בעין שלישית, כל פעם שהנרי היה מביא לצ'ארלי חתול בעל שתי עיניים הוא היה מתחיל לצרוח ולבכות בקולי קולות, מזמן את כל אנשי החצר לנחמו. הנרי שנא את המשחק הזה, בעיקר מכיוון שידע שלא משנה איזה חתול הוא יביא, יהיה לו שתי עיניים וכך המשחק לא ייגמר לעולם(מה שהיה נכון חלקית, מכיוון שבפח 43 ברח' הרצל בתל אביב, ישראל יש חתול עם עין שלישית בקצה זנבו). המשחק היה נמשך עד שאימם, מלכת אנגליה, הייתה קוראת להם לנסיעה מלכותית בכרכרה. אמם הייתה מנגבת לצ'ארלי את הדמעות מהמשחק בעזרת המטפחת המלכותית שלה, מחבקת אותו עם זרועותיה המלכותיות, ומנשקת אותו על המצח עם שפתיה המלכותיות. להנרי היא הייתה אומרת בעזרת מילותיה המלכותיות לגשת אל הכרכרה.
אתם ודאי תוהים, למה לא הזכרתי לפני זה את העובדה שצ'ארלי והנרי הם נסיכים, הרי זה פרט חשוב. אז זהו, שלא. צ'ארלי והנרי היו מודעים לעובדה שהם נסיכי אנגליה כפי שהיו מודעים לעובדה שגלידת בייקון אינה טעם גלידה פופולרי, ולמעשה נחשבת די דוחה. למען האמת, בעיני הילדים היה הדבר עול יותר מאשר מקור אושר, בעיקר בגלל הנסיעות האינסופיות בכרכרה וכאבי הידיים שבאים לאחר מכן, עקב נפנופי הידיים הרבים.
כאשר חזרו מהטיול מיד רצו כל בני משפחת המלוכה אל הסלון על מנת לשים את ידיהם הדואבות על כריות המשי והקטיפה. הנרי וצ'ארלי רצו כפראים, והמלכה רצה במלכותיות. בכלל, כל דבר שהמלכה עשתה היה מלא במלכותיות, למעשה, זה היה פחות או יותר סיכום האופי שלה. ומכיוון שזה היה מילת התיאור היחידה שהתאימה לה היא התעקשה שיתארו אותה כך ככל שניתן. היא אפילו עברה על הספר לפני פרסומו והוסיפה "מלכותית" ו"מלכותיות" כל פעם שהיא הוזכרה. אז לא לכעוס עליי בבקשה.
לקראת הערב, הגיעה האומנת שלהם. באותו יום היא הגיעה באיחור מופרז, ביום רגיל הייתה האומנת עם הנסיכים מרגע שפקחו את עיניהם. אך באותו יום, משהו התרחש, והאומנת ברוב חוצפתה, איחרה. המלכה הביטה בה בכעס שלו ומלכותי, קמה מכיסאה המלכותי במלכותיות, התקדמה לעברה במלכותיות על נעליה המלכותיות והחלה לצווח עליה עם קול לא מלכותי בעליל. למען האמת, הדבר היחיד הלא- מלכותי בעליל אצל המלכה היה קולה בעת שהיא צעקה, הוא היה דק וצורמני. נסו לקחת מזלג וצלחת, עכשיו העבירו את המזלג במהירות על הצלחת: הקול הצורמני ששמעתם היה סימפוניה לעומת צרחותיה של המלכה. לאחר שנשברו כל המראות באזור ו43 חלונות ברדיוס הקרוב המלכה הפטירה בקולה הרגיל והכה מלכותי: "אני צריכה לשירותים". האומנת נשמה לרווחה, נאחזת בחוזקה ברגעי החסד הללו, עלתה בה מחשבה אם גם כשהמלכה עושה צרכים היא מלכותית, היא חשבה על העניין זמן מה והחליטה שכן. המלכה הייתה מלכותית בכל רמ"ח איבריה, חוץ מצעקותיה. עקב כך היא החלה לתהות אם צעקות נחשב איבר, אך גם לאחר שהחליטה שלא המלכה עדיין לא יצאה מהשירותים. היא החלה לתהות מה לעשות עם הזמן שיש בידיה. אך מכיוון שלא ידעה מהי כמות הזמן שיש בידיה, כלומר אם המלכה תצא עוד רגע או עוד שנה, לא יכלה לדעת מה תוכל להספיק לעשות עם הזמן הזה. היא חשבה בתחילה על ללכת לקנות קצת גלידה מהמכולת לצ'ארלי, אבל מה עם המלכה תצא בדיוק כשאפסע מחוץ לחדר?! אמרה לעצמה בלחץ. מוחה התמלא באלפי תכניות לעתיד ובאלפי מחשבות שסותרות תוכניות אלו מפאת הזמן. היא הרגישה את הזיעה זולגת במורד גבה והחלה לקוות שלא ייווצרו שום כתמים על שמלתה. אלפי תוכניות השתוללו במוחה, עתידה יצטייר מולה, אך קרס שוב ושוב מפאת חוסר זמן מופלא. היא הרגישה שמוחה נהפך לעיסה שכוללת חלומות שבורים, תקוות מנופצות וטונות של מחשבות על זמן (דרך אגב, יש לציין, שמרוב מחשבות על זמן, הצליחה האומנת לפצח את המסע בזמן, אך זה נקבר בתחתית העיסה שפעם הייתה המוח שלה). מהר מאוד החלו הזיות, אשליות וזיכרונות לצוף על פני עיסתה ומחשבותיה נהפכו לבליל של אלפי פרטים שראתה בחייה. האומנת החלה לראות דברים מוזרים מתרחשים לנגד עיניה, המציאות התעוותה ללולאות, עד שבסופו של דבר כולה התכנסה לכדי קונכייה ענקית שמתוכה יצא שבלול ירקרק ובעל זקן תיש שהחל לדקלם בפניה שיר:
חיות היער התכנסו בזעקה גדולה,
סוף העולם הגיע הם צווחו במהרה,
ביצים ענקיות עוטפות את העולם,
ומתכננות לשים אותו על המחבת,
אך מה שנסתר מעיניהם,
שהארנב היה בוגד,
היזהרי מארנבים,
וגם מלמות אם אפשר,
כי אין ספק קטן,
שבבוא היום,
הללו ישתלטו על העולם.
משום מה החליטה האומנת שהעובדה שכרגע התברר לה שבתוך המציאות שלנו הסתתר חילזון זקן וירקרק, אומר שהיא קיבלה הארה ופיצחה את סודות היקום. מאותו רגע הנרי וצ'ארלי לא ראו את האומנת יותר. למען האמת, אף אחד לא ראה את האומנת מאותו רגע, חוץ מהחילזון הירקרק, איתו ניהלה שיחות נפש עמוקות מדי יום כל היום. יש לציין, שסיפורה של האומנת מרתק בפני עצמו. כי לאחר בורות רבים שחפרה בתוך עיסתה הפרטית, מצאה את סודות המסע בזמן ונסעה, על פי הוראותיו של החילזון, ללונדון הוויקטוריאנית, שם זכתה לכינוי "ג'ק המרטש". אך לא בסיפור זה עסקינן.
לאחר כמה זמן, יצאה המלכה מהשירותים המלכותיים במלכותיות אגבית." אה, היא הלכה" אמרה במלכותיות. "בצרחות" אמר הנרי. אומנם המלכה לא ענתה, אבל הדממה שיצרה הייתה לא פחות ממלכותית ביותר.