מבוך האשליות- פרק 7

לג'יימס לקח זמן לעכל שיותר מחצי מחברי האחווה נטרפו על ידי אותן מפלצות מורעלות. הוא לא האמין לבחור הזה, טוביאס, ולכן החליט לחזור לאותו מקום בו עברה השיירה.
האדמה והשלג היו ספוגים דם. קרעי בגדים מגואלים היו מפוזרים לאורך השביל ולצידיו. סימנים של גלגלי מתכת ופרסות סוסים נטבעו עליו. הם כמעט ונעלמו ממשבי הרוח החוזרים, אך הוא הצליח להבחין בהם.
עכשיו הוא יודע, ועכשיו אין לו יותר מה לחפש שם. לפחות בינתיים.
הוא חזר למקום ממנו הגיע. טוביאס עדיין נשאר איתם. כנראה זו הייתה הדרך שלו לומר שהוא מעוניין להצטרף לאחווה. ג'יימס לא בטח בו. פתאום, הוא הגיע להציל אותם? ופתאום, דווקא כשאיבדו מספר רב של אנשים?
צירוף מקרים? הוא לא האמין לזה.
"תגיד לי מה הסיפור שלך." ג'יימס דרש ממנו. הוא עמד מעל טוביאס כשהתיישב במרחק קבוע מזוג האחים, שכלל לא שמו לב לשיחה שהחלה להתנהל בניהם.
"על מה אתה מדבר?" טוביאס שאל אותו כשצפה בו מתקרב ומסתובב אליו, מביט בו מלמעלה בפנים לא משחקות.
"תספר לי מה אתה רוצה ממני. ברור לי שלא עזרת לנו סתם." הוא הנמיך את קולו בכדי לשמור על פרטיות השיחה.
טוביאס קם על רגליו וחייך. "אתה לא טיפש." הוא הודה, וג'יימס לא התווכח. "אני צריך את העזרה שלך."
דבריו גרמו לג'יימס לכווץ את עיניו בחשד ובלבול. בדרך כלל, אם מישהו היה רוצה ממנו משהו, הוא היה מכריח אותו בעינויים עוד לפני שהיה שומע את התשובה שלו, חיובית או שלילית. זה עורר בו פליאה שגרמה לו להסתקרן.

המלכה יכולה לעשות הכל. היא יכולה לרצות הכל. והיא יכולה לקבל הכל.
שיירת המרכבות התפצלה לאחר המכירה של הרוזנת, והיא קיבלה מתנה מיוחדת במינה, שהגיעה הישר לארמון.
זו הייתה נערה צעירה. מיוחדת במינה. שיערה היה חום-אדמוני ומסודר בגלים עמידים. עיניה הלהיבו את המביטים בהן בעקבות צבען הייחודי, כל אחת אחרת- אחת ירוקה, אחת אפורה.
הרוזנת אמרה שהיא מיוחדת מאוד. כשמצאו אותה הייתה כלואה בתוך שריפת ענק, כשרק כוויה ישנה רמזה על פגיעה כלשהי מצד הלהבות. המצב המחשיד הלהיב את המלכה עד מאוד, לכן בוודאי שהסכימה לקבל אותה.
אבל ראשית, עליה לבחון את הסיפור.
הזאב והקרנף השליכו אותה לבור הצינוק המיוחד שמתחת לארמון. הקרקעית הייתה מכוסה בזרדים ועלים יבשים מהיער.
גץ נוצץ הושלך אליהם והדליק אותם בשנייה, והוא מילא את החלל בלהבות צורבות שהיו מאיימות על כל אדם רגיל. אבל הנערה לא נרתעה, לא יותר מדי, לפחות. היא תפסה ברגליה וקירבה אותם לחיקה, ועד כמה שרצתה, לא הצליחה להתעלם מהמבט המסתקרן והתככן של האישה המטרידה שעמדה מעליה וסקרה את התנהגותה. האש לא הקשתה עליה לנשום ולא גרמה לה לשום כאב. גופה הרגיש חמים ונעים, ולא יותר מכך. הבגדים המרופטים שלבשה נשרפו והתכלו בהדרגה, עד שנעלמו קליל. היא נשארה בתנוחה שלה, שהשאירה אותה מוסתרת בצורה יפה.
הזרדים השחירו עד עפר לבן כלו את הניצוצות הלוהטים והשקיטו אותם עד שחזר החושך הקבוע של הבור.
"את באמת מיוחדת." האישה החיוורת והמושכת כיוונה אליה את מסקנותיה המסופקות. שיערה של הנערה היה פרוע והסתיר את עינה האפורה. היא החליפה איתה מבטים ברורים ולא בטוחים מצידה, ועל אף שהייתה צריכה לחוש בפחד, כל מה שיכלה לחשוב עליו היה האכזבה מצידה, שרגע אחד של חוסר ריכוז הוביל אותה לכאן.

התאומים ניצלו את סכום הכסף שקיבלו כדי לאכול סוף כל סוף ארוחה דשנה. מזמן לא יצא להם לעשות את זה. מוריאל, כהרגלו, התעסק יותר באוכל מאשר בלסיים אותו מהצלחת. פעם נוספת, הוא חשב, ואי אפשר היה לפספס את זה.
"על מה אתה חושב הפעם?" אמילי שאלה אותו בסופו של דבר.
"לא הרבה." הוא ענה מיד, ספק משקר וספק לא. לפעמים, הוא היה יכול להיות לא צפוי, ולפעמים, היא ידעה בדיוק מה הוא עומד לעשות. הוא הרים את מבטו אליה, ומיד הוסיף להרים גם את ראשו, כששם לב למשהו שגרם לגופו להתחמם ולידיו לרעוד.
"מה זה?" היא שאלה, ידעה שאסור לה להסתובב לאחור, כדי לא לעורר חשד.
"זה הוא, אמילי." הוא אמר לה בטון קשה. "זה האיש שהרג את המשפחה שלנו."