תעלומות היער- פרק 3: שבו אמא אחת מופתעת, וארון מסתורי נפתח

דייזי ודני הלכו בשתיקה בשביל שיוצא מהעיירה. הבתים שלהם נמצאו ברחוב ״היער״, שנמצא קצת מחוץ לעיירה באטרקאפ, שבו היו שלושה בתים. ההליכה לא הייתה ארוכה במיוחד, אבל היא הייתה בוצית במיוחד. ״אמא! אני בבית!״ צעקה דייזי, תלתה את התיק שלה על קולב וחלצה את המגפיים. מעל הגרביונים היו לה גרביים לבנות עם אצבעות ועקב ירוקים כהים. גברת גולדמן ירדה במדרגות. ״הי מותק, איך היה בבית-ספר? אה, מותק, מי זה?״ היא הצביעה על דני. דני השפיל את ראשו והניע את הרגל במעגלים על הרצפה. ״כבר נתנו לכם עבודות בקבוצות?״ היא שאלה. נראה שהיא לא חיבבה אותו. ״לא, זה דניאל בייקר. מהבית ליד.״ נראה שהיא ממש לא חיבבה אותו. ״הבנתי. ההורים שלו לא בבית או משהו?״ היא שאלה. דני שנא שמדברים עליו כאילו הוא לא שם. ״לא, קשה להסביר את זה, אבל נראה לי שהוא רוצה להיות חבר שלי. והוא אמר שאף אחד לא ביקש ממנו. וקראתי אותו. הוא לא שיקר.״ גברת גולדמן הייתה המומה. היא שמה יד על הלב וחייכה חיוך אימהי במיוחד לדני. ״טוב, דניאל בייקר, תרגיש חופשי לבוא לכאן מתי שתרצה. פשוט ילד מקסים, זה מה שאתה. תוריד בבקשה נעליים ותעלו לחדר. ארוחת צהריים עוד שעה. פשוט ילד מקסים.״ היא אמרה כמעט דומעת וליטפה את השיער השחור שלו במבט מרוחק. ״תקראי לי דני, בבקשה, גיברת גולדמן. תודה רבה גיברת.״ הדיבור של דני תמיד היה מעוות כשהוא התרגש, או הופתע, או כשהוא היה לחוץ. דני בעט את נעליו ספוגות הבוץ ורץ במדרגות אחרי דייזי. החדר של דייזי היה בעליית הגג. הוא היה קטן מאוד ואלכסוני מאוד. היה בו רק חלון אחד, והוא היה בגודל של מחברת ספירלה. החדר עצמו היה פשוט מאוד. היו בו רק מיטת יחיד לבנה, עם מצעים לבנים פשוטים, שידה קטנה ולבנה, עליה הייתה מנורת לילה רגילה עם אהיל לבן וספר קטן. הקירות היו לבנים לגמרי. לא היו תמונות בחדר, או שולחן כתיבה, או משחקים. הדבר היחיד שהיה שונה מהלבן הנקי בחדר היה ארון בגדים ענקי עשוי מעץ חום בהיר. הוא היה בגובה התקרה וברוחב שני מטר. ״אתה מכיר נרניה?״ שאלה דייזי. דני הנהן. ״איך קוראים לספר הראשון?״
״האריה, המכשפה וארון הבגדים.״ אמר דני. הוא לא הבין לאן היא חותרת. ״אז הילדה שגרה כאן לפניי כנראה מאוד אהבה את הספר הזה, כי היא השאירה פה את הארון. הארון הוא חלק מהקיר, ולא הצלחנו להזיז אותו. כולם היו עצבניים ביום שעברנו לפה, כי זה היה בית מאוד ישן ומוזר, והמשאית הובלות לא הגיעה. רבתי עם ההורים שלי, ורצתי לחדר שלי לבכות. אז נכנסתי לארון, כי זה היה הרהיט היחיד בחדר. ובתוך הארון הייתה קופסה קטנה. היא הייתה אטומה עם הרבה מסקנטייפ. לידה היה פנס קטן. הדלקתי את הפנס ופתחתי את הקופסה. היה בפנים את הספר ״האריה, המכשפה וארון הבגדים״. פתחתי אותו, והיה כתוב על הכריכה הפנימית ״אם תרצו לעבור לעולם אחר, הארון הזה יועיל לכם.״ והיה מודבק בפנים עם חתיכת סלוטייפ המפתח הכי פצפון שאי פעם תראה. אז חיפשתי חור מנעול. ומצאתי חור. הייתה דלת בתוך הארון. פתחתי אותה ואז…״ דייזי עצרה. רון שחרר את נשימתו העצורה.״ואז?״
״טוב, עדיף שתראה בעצמך.״