בעקבות האשליות-פרק 1
קמתי בצרחה של כאב ופחד,אף פעם לא הבנתי למה אני מתעוררת ככה אבל אני כן מבינה שאותו החלום שאני אף פעם לא זוכרת חוזר על עצמו שנה ורק עין אדומה ומפחידה נתקעת במוחי. הלכתי לעבר המראה והבטתי בעצמי,עיניי עייפות ופניי רטובות מהזיעה בגלל החלום הנוראי.זה כבר שנה שאני לא מצליחה לישון כמו בן אדם נורמלי,הכדורים אף פעם לא עוזרים לי והחלב החם שאמי המאוד בוגרת טוענת שעוזר לא עוזר באופן לא ממש מפתיע. "קייט?" אמי שאלה בשקט והביטה בי
"אמא." עניתי בטון עייף
"בוקר.." היא מילמלה
"אצלי בוקר כבר משלוש לפנות בוקר." אמרתי בעייפות ועצמתי את עיניי בייאוש
"את צריכה ללכת לפסיכו…" היא ניסתה להגיד אבל עצרתי אותה באמצע
"זה כולה חלום,את מגזימה." מילמלתי בעצבים
"את לא ישנה שנה בגללו צריך לבדוק." היא אמרה
"אמא אני לא צריכה מישהי שתגיד מה שאני כבר יודעת." רטנתי וקמתי לעבר הארון בתקווה שתלך ותניח לי בשקט.
"קייט תחשבי על זה." היא אמרה ויצאה מהחדר,אני אחשוב על זה? לא אין לי כוח לחשוב.
לבשתי חולצת טריקו שחורה וג'ינס אפור,קלעתי צמה עדינה לצד ויצאתי לעבר המטבח כדי לקחת את קפה הבוקר שלי שרק בגללו אני חייה איכשהו. נעלתי את הוואנס השחורות שלי והלכתי לעבר הבית ספר "המדהים" שלי.
***
"לעזאזל ספרות זה שיעור מעצבן." לונה רטנה
"ספרי לי משהו שאני לא יודעת." אמרתי בעייפות ושמתי את ראשי על ידיי
"מה יש?" היא שאלה
"תנחשי.." מילמלתי
"את צריכה ללכת לבדוק את זה,זה לא הגיוני שחלום כזה יהיה שנה!" היא אמרה בעצבים
"אני לא צריכה פסיכולוג אני לא משוגעת." אמרתי לה
"זה יעזור לך קייט,את סובלת את לא מבינה?" היא שאלה וידעתי שהיא צודקת,אני באמת סובלת אבל הפסיכולוג לא יוכל לעשות כלום,אי פשר להכריח אותי לזכור את החלום הזה.קמתי מהשולחן והלכתי לעבר החצר הקדמית,רציתי קצת מנוחה מכל השיגרה הנוראית הזאת. התיישבתי על הדשא מביאה לשמש החמימה לחמם את גופי ולהוציא את כל הדאגות מראשי. העין האדומה שוב פעם הופיעה מול עיניי אבל הפעם עם זה הופיע גם כאב חד בראש שגרם לי לצרוח ולא לשלוט בעצמי.לא ידעתי מה אני עושה.
"קייט!" שמעתי צעקה והסתובבתי,ראיתי רק אדום וזה גרם לי לכאבי ראש חזקים יותר.נסיתי לנשום אבל הריאות לא נתנו לי.הצעדים התקרבו אלי וגרמו לי לקפוץ אחורה בבהלה,לא הבנתי מה קורה לי. עצמתי את עיניי בחוזקה וגל של קור הציף את גופי.
"מה יהיה איתך?" לונה נאחה בעצבים
"אל תאשימי אותי." אמרתי כשכאבי ראש תוקפים אותי
"מה ראית בדיוק?" היא שאלה
"עיין אדומה." אמרתי במהירות והיא הביטה בי בפרצוף שמראה שעוד שנייה היא תפרוץ בצחוק.
"עיין אדומה?את רצינית איתי?" היא אמרה בצחוק מתגלגל
"להיות לידכם זה קשה." מילמלתי בעצבים והלכתי ממנה מנסה לא לפול.
נסיתי להרגיע את עצמי ולהגיד שזה בגלל שאני עייפה,לא באמת צרחתי או שכן? לא זה לא יכול להיות,אני יכולה לשלוט על הצרחות שלי ועל הכאבי ראש.זה רק חלום אני צריכה להרגיע.
תגובות (1)
נשמע טובב ומעניין אהבתי מאוד
ואני אשמח שתקראי את הסיפורים שלי :)