גולשת- פרק 25

בזמן שכולם הקשיבו לנייט בכינוס עובדים, אני כבר הבנתי שלי הוא לא יקשיב. הבנתי את זה כי הרמתי את היד לפחות חמש פעמים, ובאף אחת מהפעמים הוא לא הזיז עפעף לעברי. בהתחלה כעסתי, אבל ידעתי שזה מגיע לי, אז אפילו לא התווכחתי, למרות שרציתי.
השיחה הגיעה לסיומה אחרי כמה דקות מתישות, אני נשבעת שהתחלתי להרגיש את העיניים שלי מתחילות לעצם. בפעם הראשונה בשיחה מבטו של נייט הופנה לעברי, עיניו ננעלו בשלי. רק שהפעם לא הרגשתי את אותה ההרגשה המענגת במבטו, הרגשתי רק ריקנות מחלחלת. "כפי שאתם יודעים המועדון זכה להצלחה, לכן אני עומד להקים אחד נוסף בקליפורניה." לבי התכווץ במהירות כשמבטו הופנה לעבר שאר העובדים, "בזמן הקרוב אני לא אהיה כאן כדי לנהל אתכם, אלא אחותי. אני מצפה שתתנהגו בהתאם. תודה והמשך יום טוב." מבלי לומר עוד מילה נוספת, הוא הסתלק מהמקום ונכנס אל תוך משרדו.
פלטתי גיחוך, "עכשיו יהיה לנו שני מנהלים?"
"לא קים, הכוונה שלו הייתה שהוא עוזב לקליפורניה." מרקו אמר בשעה שהתקדמנו לעבר הבר.
נחרתי בבוז, "כן בטח."
הוא יסתובב לעברי, מניח את ידו על כתפי, "זה מופיע כבר בעיתונים, הוא רציני."
הנדתי את ראשי כלא מאמינה. עצמתי את עיניי, בתקווה שאני אפתח אותן אני אגלה שבעצם אני חולמת, אך שפקחתי אותן, הסיטואציה לא השתנתה. מרקו עדיין עמד מולי במבט מנחם, ואני עדיין לא הצלחתי לייצב את הנשימה שלי.
משכתי את ידו של מרקו מגופי, עברתי אותו והתנגשתי בכתף שלו בכאב. הקול שלו עמום שקרא לי, הדבר היחיד שיכולתי לשמוע זה את פעימות לבי בחוזקה. זרקתי את המגבת שהייתה על כתפי על הרצפה, לא היה אכפת לי מכלום באותו הרגע. אפילו לא מהלקוחות שדחפתי מהדלת של השירותים.
הנחתי את ידי בצדדי הכיור. המבט שלי ננעל לגבי המראה, עיניי היו אדומות ונראה שהן טובעות בצבע השחור, לחיי נהפכו גם הן לאדומות עקב הסומק שנוצר מהכעס הבלתי נשלט שלי.
אולי 'נפרדתי' מנייט, אבל זה פשוט לא אומר שאני יכולה לדמיין חיים בלעדיו. זה גורם ללב שלי לדפוק במהירות, לריאות שלי להתכווץ, לנשימות שלי להתהדק. זה גורם לי לא לשלוט בגוף שלי.
שחררתי את הגומייה משערי, תלתלי הזהובים התפזרו בקשרים פראיים . בזמן שפתחתי את ברז המים , שטפתי את פניי. המגע הקריר של המים גרם לי לרצות להרגיש את חום גופו. הרגשתי שכל דבר שקיים בעולם קשור אליו.
"לעזאזל!" בעטתי בדלת של השירותים בעצבים ושנייה לאחר מכן קרסתי על הרצפה, שידיי מכסות את פניי ביאוש.
נשמתי נשימה עמוקה.
אמרתי לעצמי שאני חייבת להירגע. אני יכולה להתמודד עם זה, אני יכולה להמשיך לעבוד.
שמטתי את ידי על הרצפה, "על מי אני בכלל עובדת?" השאלה הייתה רטורית, התשובה לה הייתה ברורה, אני עובדת על עצמי, אני משקרת לעצמי מרוב פחד להיפגע, למרות שאני כבר נפגעת בגלל הפחד הזה.
התקדמתי לבר, התעלמתי מהמוזגים ששאלו אותי כל מני דברים שמרוב שלא הייתי מרוכזת, לא שמעתי. גם רעש צלצליי המוזיקה מרחבת הריקודים נהפכו לעמומים.
תגידי לי את האמת, תגידי שאת אוהבת אותי גם, כי אני יודע שזה נכון. הקול של נייט הופיע בראשי, והמשקה שמזגתי ללקוח זלג לעבר הבר בגלל חוסר הריכוז שלי.
"סליחה," מלמלתי ללקוח שהחזיר לי חיוך שסימל לי שהכול בסדר.
שאני אלכלך אותך, זה לא יהיה כאן, זה יהיה במיטה. נזכרתי ביום שנייט לקח אותי לרכב על טרקטורון, שבדרך כלל היה הפחד הכי גדול שלי, אבל איתו זה הפך למשהו שהעניק לי אדרנלין מלא באושר.
יכולתי להרגיש את עיניו בוהקות ומושכות אותי אליו, באותו הרגע הדבר היחיד שרציתי להרגיש היה אותו, העיניים שלי היו כל כך נעולות לשלו, שגם אם רציתי לשחרר אותן לא יכולתי, אבל את האמת שגם לא רציתי.
סובבתי את ראשי לאחור שהרגשתי יד עבה מונחת על כתפי, מבטו של מרקו חקר אותי "קים, את בסדר?"
"כאב ראש." משכתי בכתפיי וסיננתי לעברו.
באותו הרגע מצאתי כוח לענוד את המסכה שתמיד הייתה על פניי. החזרתי את מבטי ללקוח, "סליחה שנתתי לך להמתין, מותק."
הוא קרץ בממזריות, "את שווה את זה."
"תזכיר לי מה ביקשת?"
"ואן- גוך."
גם כאשר הפניתי את מבטי כדי לקחת את בקבוק האלכוהול, יכולתי להרגיש את נייט יוצא ממשרדו, אני אפילו לא יודעת איך ידעתי את זה, אבל ברגע שבדקתי את זה גיליתי שזה אכן נכון. זה שבר אותי יותר.
הנחתי את כוס האלכוהול של הלקוח על הבר, "בבקשה."
"שמרי את הטיפ."
החזרתי לו חיוך מתוק והתקדמתי לעבר העמדה של הקופה שהייתה כמה סנטימטרים ממני. בכל שנייה שעברה, הרמתי את מבטי לנייט. יכולתי לראות חיוך קטן נמתח על פניו שהוא דיבר עם סשה.
"סוף כל סוף את מחייכת." מרקו הצליף בישבני בצחקוק.
עשיתי פרצוף, "לא חייכתי."
"את חייכת ועוד איך."
נחרתי בבוז לעברו.
לדעת שהחיוך של נייט משפיע עליי אפילו גרם לי לרצות לקחת הפסקה ארוכה מהמקום הזה. אך לא יכולתי אפילו להתקדם צעד קטן ליציאה, הפחד של ההשפעה שלו היה קטן לעומת הפחד מהידיעה שהוא עוזב, ואני לא אראה אותו יותר. אז פשוט לא הורדתי את מבטי ממנו, לא רציתי. לא שלטתי בזה, הרגשתי שזה ממלא אותי מחדש.
לאחר שנייט חזר למשרדו, מצאתי את עצמי עומדת מול הדלת של המשרד שלו מעל חמש פעמיים, כמובן שבכל פעם שהרמתי את ידי כדי לתקתק בדלת, עצמתי את עיניי והתרחקתי משם.
למה זה כל כך קשה לומר- אני אוהבת אותך גם ? זה בסך הכל כמה מילים. כמה מילים שנותנת לנייט לראות אותי חשופה. אני יכולה לסמוך עליו אבל, אני יודעת את זה, הוא מראה את זה. קיבינימט.
החלטתי שלא ללכת עם מיה הביתה, ישבתי מחוץ למועדון במשך כמה דקות. עטפתי את עצמי בתוך המעיל, דמיינתי שנייט אוחז בי ומחמם אותי בהתחלה אבל הפסקתי עם זה, כי שהתעוררתי מהדמיון הפרוע שלי, זה כאב. כאב לי להבין שזהו, אני גמרתי עם זה.
בכל פעם ששמעתי צעדים מאחוריי, הרגשתי את ריאותיי מתכווצות, אך הפעם הרגשתי את כל הגוף שלי משתתק. ריח מוכר וגברי התמזג באוויר ושאפתי אותו אל תוך גופי במהירות מהפחד שהוא יעלם בסוף.
לא שמתי לב שהתקדמתי לכיוונו עד הרגע שתפסתי בידו, ואמרתי "היי." ממש חכם מצידי, היי. זה הכי טוב שלי?
הוא משך את ידו מאחיזתי, "אני ממהר, קים."
הרכנתי את ראשי, "סליחה."
הוא פלט אנחה והושיט את ידו לעבר סנטרי ונעל את עיניו בשלי, שהצבע הרך והטוב שלהם שוב מופיע. "הכול בסדר איתך?"
"לא." מלמלתי בשקט שאפילו אני בעצמי לא שמעתי.
"מה?"
"כן."
הוא שילב את ידיו, הרגשתי באותו רגע רצון למשוך את ידו בחזרה לפניי, רק רציתי להרגיש אותו. "אם כך, אני אלך."
לבי הלם במהירות שהבטתי בו פותח את הדלת, "רגע!" מבטו נראה מלא תקווה ועיניו נצצו לצד השמיים הכחולים."אני מקווה שאנחנו בסדר?"
"אנחנו בסדר. בסדר גמור." הוא אמר, ונשמע כאילו הוא יורק את המילים.
עצמתי את עיניי כששמעתי את טריקת דלת המכונית שלו, ולאחר מכן את הרעש של הנהיגה במהירות מופרזת שלו מהגלגלים.
לפני שהספקתי ללכת בחזרה לביתי ולהתפרק על הכרית שלי, כמו שעשיתי בימים האחרונים, יד תפסה בידי ומנעה ממני ללכת. הופתעתי לגלות מי עומד מאחוריי, "סשה?"
"פעם אחרונה שבדקתי זה היה השם שלי."
נאנחתי בבוז, הייתי מותשת והדבר האחרון שאני צריכה זה את הציניות המעצבנת שלה. "תבדקי שוב, ותחזרי אלי אחרי שבדקת." אמרתי ומשכתי את ידי מידה.
"לא."
עמדתי במקומי, הפניתי את מבטי לעברה, מבעד לכתפיי, "מה את רוצה, לעזאזל?"
"אני רוצה שאת תלכי לנייט ותאמרי לו שאת אוהבת אותו גם."
איך היא יודעת לעזאזל? "אבל אני לא." סיננתי לעברה.
"מותק, פעם הבא תבדקי שאת לבד כשאת עוברת פקעת עצבים בשירותים." היא פלטה גיחוך. גופי קפא לדבריה והיא השתמשה בזה בתור היתרון. "אני לא אשקר לך, אני לא ממש אוהבת אותך."
"זה נכון גם לגביי, עכשיו אני יכולה ללכת?" קטעתי אותה.
היא הנידה בראשה, "לא סיימתי. אני אולי לא אוהבת אותך, אבל את נייט כן. הוא תמך בי תקופה ארוכה, את יודעת איזה קשה זה לגלות שחברה שלך לשעבר אוהבת בנות ועדיין לעמוד לצידה?" היא שאלה בגיחוך, "כי נייט יודע. הוא היחיד שהיה לצידי בתקופה המחורבנת שעברתי. ועכשיו אני רואה אותו עובר אותה, אומנם בסגנון שונה, אבל הוא אבוד בדיוק כמו שאני הייתי."
דמעה זלגה ממורד לחיי, מעולם לא רציתי לפגוע בנייט, לא רציתי להכאיב לו. "מה את רוצה ממני?"
"אפילו שאת בוכה, את ממשיכה לשחק." היא גיחכה בציניות והחזירה את מבטה לעברי בכעס, "נייט עוזב, מגיע לו לדעת שאת כן אוהבת אותו, אל תחזירי אליו, רק תאמרי לו את האמת."
הדמעות זלגו במורד לחיי והרמתי את ידי באצבע מאשימה, "את חושבת שזה קל? את חושבת שאם הייתי יכולה, לא הייתי עושה את זה?" ניגבתי את מי המלח בנפלו על פני ללא הפסקה.
"אני." היא נעצרה והצביעה על עצמה, "יודעת כמה זה קשה, כי אני הלכתי להורים שלי ואמרתי להם שאני לא אוהבת בנות. את יודעת מה קרה? הם זרקו אותי החוצה. אבל אלה החיים, את צריכה להיות גאה במי שאת."
"הם באמת עשו את זה?" הבטתי בה בצער.
היא נאנחה, "כן, אל תעברי נושא. את עכשיו הולכת לנייט."
"עכשיו?"
"כן, עכשיו."
"אני צריכה ללכת לא.."
"את צריכה ללכת אליו." היא קטעה אותי והניחה את ידיה על כתפיי, "את צריכה לומר לו את זה, את יודעת שזה לא מגיע לו."
"טוב, אני אלך לבית שלו."
היא הנידה את ראשו, "הוא לא בבית שלו."
"את מוכנה לומר איפה הוא אז, אני רוצה לומר לו שאני אוהבת אותו!" לא האמנתי שאמרתי את זה, לא האמנתי שצעקתי את זה באמצע הרחוב. הבטתי במבטה המופתע של סשה, ענייה נצצו באושר"הרגע אמרתי את זה בקול?"
"כן."