אבוד – פרק 10 – ויולטה

עברתי בין מדפי הספרים שהיו עמוסים עד אפס מקום בניסיון למצוא כל ספר שיכל לעזור לי לכתוב את העבודה בנושא מלחמת העולם הראשונה.
הסיפרייה הייתה מלאה באנשים בשעת צהריים המאוחרת. בדקתי את השעון בפעם התשיעית, שואלת את עצמי מתי זואי תגיעה כבר.
" את יכולה לזוז שניה ?" אמר קול צרוד ושקט שזיהיתי בלי בעיה. זזתי צעד אחד שמאלה והפנתי את מבטי לכיוונו. מתאו לבש היום מכנס שחור וחולצה אפורה בעלת ציור של אריה ושרוולים ארוכים שהוא הפשיל, חושף ידיים שריריות וורידים שבלטו כנגד עורו החיוור. שערותיו היו אסופות על קודקוד ראשו וזיפים עיטרו את ליסתו ולחיו. יכולתי לראות כמה בנות שישבו מול שולחן בקרבת מקום בוחנות אותו ומתלחששות בהתלהבות. לא דיברנו מאז שנפגשנו כשג'ון הופקינס צחק עליו ביחד אם חבריו. התכוונתי להגיד משהו אבל הוא בדיוק עזב לדלפק של הספרנית, מחזיק שלושה ספרים בידיו. צפיתי בו מניח את הספרים על הדלפק. הספרנית חייכה אליו חיוך גדול והתחילה בשיחה איתו. חברתה של הספרנית, שישבה איתה מאחורי הדלפק, יצאה במהירות לכיוונו, מחבקת את מתאו בחוזקה. כשהסתכלתי עליה במשך כמה דקות פתאום זיהיתי אותה. זאת הייתה גברת פוקס. היא לימדה אומנות בתיכון בו למדנו ויצאה לגמלאות כשסיימתי כיתה ט'. היא לא לימדה אותי אבל שמעתי שהיא הייתה אחת המורות הכי נחמדות בבית הספר. הם המשיכו לדבר במשך כמה דקות עד שמתאו חיבק אותה חיבוק קצר, אמר משהו שלא יכולתי לשמוע, ועזב. מאיפה לעזאזל הם מכירים? הוא הרי עבר לעיירה הזאת רק בתחילת השנה. נאנחתי, מחליטה שיש לי דברים יותר חשובים להתעסק בהם ממתאו. הוצאתי ספר רביעי מהמדף ונשאתי אותם לאחד השולחנות. התיישבתי על אחד הכסאות, פתחתי את הספר הראשון שלקחתי, והתחלתי לקרוא.
" עבר כל כך הרבה זמן מאז שראיתי אותו" אמר קול שלא הכרתי. הפנתי את מבטי לצד ימין לכיוון הקול וראיתי את הספרנית וגברת פוקס מתיישבות על זוג כורסאות נוחות שעמדו בטווח שמיעה קל מהמקום בו ישבתי.
" מאיפה את מכירה אותו? " שאלה הספרנית, גברת בייקר
" אני מכירה את המשפחה שלו" ענתה גברת פוקס
" את יודעת, הוא לומד בתיכון כאן בעיירה, בכיתה יב'. אניטה גרוסמן מספרת שהוא אחד מחמשת התלמידים בעלי הממוצעים הכי גבוהים בבית הספר. הציונים שלו מבתי הספר הקודמים בהם למד מראים את הציונים הכי גבוהים גם כן."
" ויותר חשוב מזה הוא ילד טוב" הוסיפה גברת פוקס, סוג של גאווה נשמעה בקולה.
" הוא מגיע לכאן לעיתים קרובות להכין שיעורים. תמיד מציע לעזור לי." למרות שלא ראיתי אותן הייתי בטוחה שגברת בייקר חייכה עכשיו. לאחר שניות ספורות אחת מהן נאנחה.
" אניטה ספרה לי מה מתאו המסכן היה צריך לעבור. רוב הבחורים הצעירים היו נשברים במקומו" רחמים נשמעו בקולה של גברת בייקר.
" אניטה תמיד הייתה רכלנית גדולה" אמרה גברת פוקס בטון מזועזע.
" הוא איבד יותר ממה שהוא קיבל מהחיים האלה. הוא ילד כל כך טוב ומגיע לו הרבה יותר ממה שיש לו. את תיראי, עם כישרון ושכל כמו שלו הוא יגיע רחוק " הוסיפה גברת פוקס , שוב נשמעה הגאווה בקולה, כאילו דיברה על הנכד שלה. בזה הסתיימה השיחה על מתאו והן עברו לדבר על נושאים אחרים. אחרי שזואי הגיעה עבדנו על העבודה ביחד, מסיימות אותה בזמן שיא של שלוש שעות בלבד. זואי הסיעה אותי הבייתה שם ישבתי וחשבתי על השיחה של גברת בייקר וגברת פוקס. לא סיפרתי לזואי על מה ששמעתי. זה נראה לי לא נכון שאני יודעת עליו משהו כזה . מהנימה בה הן דיברו זה נשמע שמתאו עבר משהו רציני והייתי בספק שהוא היה רוצה שאנשים ידעו על זה. בדרך כלל לא אהבתי להתעסק בעניניים שלא קשורים אלי אבל הפעם גיליתי שאני ממש רוצה לדעת מה מתאו היה צריך לעבור.