הזיכרון האפל:לחפש את האמת.(פרק 1)

התעוררתי באמצע הלילה השעה הייתה 3:30 בבוקר מצאתי את עצמי במיטה מסובכת בסדינים. נטפתי זיעה במצחי ואימה צורבת בגופי ידיי רועדות מפחד וחרדה,פתאום הייתה לי תחושה שמישהו מסתכל עלי הבטתי בחדרי וסקרתי עם עיניי את חדרי בחשכה שהאור היחיד שנכנס מהחלון היה הירח העפתי מבט בדמות מוצלת שחורה ליד עדן החלון וכאשר הבחנתי בדמות המוצלת הוא רץ אל תוך הצללים, עוד לפני שהספקתי להתקרב אל החלון. "אוקיי מה לעזאזל קורה כאן? ומי זה היה או מה זה היה?" הייתי כלכך מבולבלת ומוטרדת על כך שמישהו הסתכל עלי במשך כל הזמן הזה,והייתי גם קצת מפוחדת מהסיוט שחלמתי, הדבר היחיד שרציתי עכשיו זה שיבוא הבוקר כמה שיותר מהר. סוף-סוף קרני השמש חדרו לתוך החדר ומילאו את חלל החדר באור. עמדתי על הרגליים והתחלתי להתארגן החלטתי להתעלם מהסיוט שחלמתי בלילה ומהדמות המוצלת שבטח הופיע בתוך הראש שלי מרוב הפחד שהיה לי.
לקחתי את החולצה השחורה עם הלהקה האהובה עליי"kizz" שמתי מכנסי צ'ינס שחורים קרועים ושמתי את מגפי "ד'ר מרטינס" האדומות שלי. לקחתי מהשולחן שלי את הצמידים שלי וענדתי אותם על שתי ידיי ועל הדרך ענדתי גם כמה מהשרשראות המגניבות שלי,לקחתי את התיק שלי ודחפתי שם את כל הספרים והמחברות ודחפתי לבפנים גם את ה"מסקרה" ואת העיפרון השחור לעיניים לא רציתי להתעכב בלהתחיל למרוח אותם עכשיו כי במילא תמיד לוקח לי נצח להתארגן לבית ספר וזה מתיש. לקחתי את האוזניות שלי כי אני לא אצא לשום מקום בלי האוזניות שלי…ולקחתי גם את הפאלאפון וירדתי למטבח.
"לוסיה הארוחת בוקר מוכנה!"
זו הייתה אחותי הגדולה היא די דייקנית בשעות שזה קצת מעצבן. אחותי הגדולה לקחה אחריות עלי מאז שההורים שלנו נרצחו מול עיניינו.
זה קרה כשהייתי בת שמונה ואחותי הגדולה אנה הייתה בת תשע-עשרה. זה היה ערב מצוין ומרגש, אחותי אנה ישבה איתי בסלון באותו ערב ועזרה לי להכין את שיעורי הבית ההורים שלנו היו במטבח והכינו לארוחת הערב את המאכל האהוב עלי פנקייקים! אמא שלי הייתה בהריון היא הייתה בחודש התשיעי ואבא שלי ניסה תמיד לעזור לאמא שלי בכמה שיותר דברים כדי שלא תתאמץ יותר מדי בגלל הריונה.
"תפנו את כל כלי הכתיבה ושיעורי הבית! ותעזרו לנו בלערוך את השולחן כדי שנוכל לאכול יחד!"
"כן אמא אנחנו כבר סיימנו!" עניתי. אבא שלי תפס אותי והרים אותי על כתפיו "תבחרי,היום זה תורך לבחור איזה להקה את רוצה לשמוע לארוחת הערב!" אמר אבא בחיוך.
"הממ.."
הממ?" חזר אבא במבט מושעשע כאשר ראה את פרצופי המתלבט.
"Aerosmith" עניתי אחרי התלבטות ארוכה.
"בחירה טובה! כמו תמיד,יש לך טעם טוב לוסיה!מעניין ממי למדת את הטעם הזה במוזיקה".
"ממך!"עניתי
אבא שלי צחק ולקח את הדיסק והכניס אותו לתוך הטייפ.
"אתם באים לאכול? או שאנחנו נתכבד לנו ונאכל כאן את הכל ". אמרה אמא לעברינו וחייכה.
"כן,כן אנחנו באים תחכו לנו!" כשישבנו בשולחן והמוזיקה התנגנה התחלנו לאכול לדבר ולצחוק כולנו היינו כלכך שמחים מזה שאמא שלי הייתה אמורה ללדת בכל רגע ,והכל היה כלכך מושלם אבל לא לזמן רב. האורות בבית התחילו להבהב רוח חזקה פתאום נכנסה ורעשי הטריקות שהגיעו מהחלונות ואז ראינו צל שחור של מישהו אבל הוא זז כלכך מהר שלא הצלחתי לראות מה זה היה, מה שזה לא יהיה הופיע מול אמא שלי ותפס אותה מהצוואר הביט בה למשך כמה שניות ואז שלף את ציפורניו ושיניו יצאו מפיו והוא קרע לה את כל הבטן ואכל אותה, ואז הוא נשך את צווארה הכל היה מלא דם. עיניי התחילו לזלוג בדמעות והתחלתי לרעוד מפחד, מהפחד שלא אוכל לצחוק יותר עם אמי לבלות איתה זמן במטבח בהכנת האוכל או בכלל אני לא אוכל יותר להרגיש את הריח של אמי את ניחוח הוורדים מהגינה שלה,ולא אוכל יותר לחוש באהבתה. ובעיקר הרגשתי בחילה חזקה בבטן הכל התערבב והלך להתפוצץ מהאימה שמשתלטת לאט לאט על מוחי, התמונות רצו מהר בראשי אמא שלי מלאה דם והדבר הזה שאכל את הבטן של אמא שלי אכל גם את אחי הקטן שעדיין היה בתוך הרחם שלה ולא ראה עוד כלום מהעולם שלנו. אבא שלי צרח לנו שנברח ונזעיק לעזרה אנה אחותי הינהנה ואני…אני בכלל לא יכלתי לזוז כל גופי השתתק ועיניי הביטו אך ורק באמי.
"לוסיה מה את עושה?בואי!" אחותי צרחה אלי בבכי, אבל אני לא יכלתי לזוז.
"לוסיה" אבא שלי קרא לי בעוצמה חזקה כדי שאוכל להתעורר מההלם אך בצעקה שלו הוא גם קרא בשמי בעצב, ברוך ובאהבה והיה נשמע קצת פחד אבל פרצופו היה עדין יותר מתמיד וחיוכו גרם לי לבכות.
"אבא אמ"- לא!" התפרץ אבא שלי בדבריי בעודי מנסה לומר לו מה קרה לאמא.
"לא! אני לא מסכים לך להיזכר באמא שלך ככה איך שהיא נראית עכשיו את חייבת להבטיח לי שאת תזכרי את אמא שלך מספרת לך את הבדיחות הכי גרועות מכינה את המאכלים הכי טעימים ומחייכת אלייך, תמיד מחייכת אליך! את חייבת לזכור שאמא שלך נורא נורא אבל נורא אהבה אותך לוסיה היא ניסתה הכל כדי שתוכלי לשרוד כשאת עוד היית ברחם של אימך. שתיכן חייבות לזכור שאני ואמא אוהבים אתכן כלכך הרבה מאז ששתיכן נולדתן, הייתן המלאכיות הקטנות שלנו ועזרתן לנו בכך שתמיד הייתן שמחות ולא גרמתן לאף בעיה. אתן הבנות שלנו,הבנות של אמא ואבא! ואנחנו אהבנו,נאהב ותמיד אוהבים אתכן ולא משנה מה יקרה גם עם אנחנו לא נהיה באותם העולמות יחד".
אמר אבא שלי ודמעות זלגו על פניו ואלה היו מילותיו האחרונות כי מיד אחרי שאמר לנו את דבריו,הדבר הזה הדבר הלא אנושי הזה תפס את אבי ופגע בליבו. אבי הביט בכתם על חולצתו וחייך לעברינו כאילו כלום לא קרה לו ונשמט אל הריצפה ודמעתו האחרונה זלגה בלחייו. אנה תפסה אותי בוכה ורועדת …
"אנחנו חייבות ללכת ולקרוא לעזרה! לוסיה בבקשה תקומי!" אחותי צרחה אלי,אבל בדיוק כאשר התכוונתי לקום זה תפס אותי…ראיתי את הפרצוף שלו ראיתי אותו הוא היה מול העיניים שלי.
הוא היה כולו מכוסה בגלימה שחורה והאור הקטן מהמנורה האיר טיפה את פניו.
פניו היו לבנות עינייו היו צהובות ומסביב לעינייו הורידים שלו היו אדומים, פיו היה גדול ומפחיד וגם שיניו היו כל כך רבות,חדות וארוכות. מסביב לפיו היו כתמים אדומים כמו דם,לא לא "כמו" זה היה הדם של הוריי. וציפורניו היו חדות כלכך כמו סכין וגם ידייו היו מלאות דם. הצטמררתי כל כך ולא רציתי שזה יהיה אמיתי רציתי שההורים שלי יוציאו אותי מהסיוט הזה ויעירו אותי כבר.
הפנים של הביעו רק פחד וכעס וכאשר הבחין בכעסי ובעיקר בפחד בתוך העיניים שלי חיוך גדול עלה בפניו, אחותי אנה הייתה עם אותה הבעת פרצוף שלי כך שפנה אל שתינו אבל בעיקר אליי.
"אני אוהב את המבט הזה של בני האדם,אני פשוט אוהבת את זה! זה אף פעם לא מעייף לראות את הפרצוף הזה. עכשיו יש לי כמה דברים לומר לכן אז כפי שאתן רואות אני פרצתי לערב הנעים והכלכך מאושר הזה והרסתי אותו כמו שאתן כבר שמתן לב… אתן בטח שואלות למה נכון? טוב אז אני לא אתן לכן לחכות כלכך הרבה ואספר לכן בקצרה, אז ככה.. אני לא אנוש כפי ששמתן לב ואני נורא נורא אוהב לעזור לאנשים… כמובן שלא בחינם..! אז עשיתי טובה לאמא ואבא והם לא מילאו את מה שהבטיחו בזמן. ולצערי נאלצתי לבוא לערב הכל כך מרגש והבלה בלה בלה..שלכם ולהרוס אותה. עכשיו.. אני יכול להרוג את שתיכן אבל מה ייצא לי מזה נכון?אז אני אניח אתכן לנפשכן.." אמר בהתלהבות רבה מכך שהוא נהנה לראות את הפחד שלנו.
"אבל..! אני אשאיר לך כאן סימן לוסיה שלי, כדי שתדעי שכל זה לא היה סיוט חומד לא ולא! זה יכאב וזה הולך לכאוב לך כאילו שורפים אותך במים חמים או בשמן ותהיי בטוחה שאף אחד לא ירצה להתקרב למפלצת כמוך. אבל לפחות את לא תמותי מזה או מכל דבר אחר כי אני אשגיח עליך בכל מקום שתלכי כי אני עוד לא סיימתי איתך ואת לא הולכת למות בקלות . את המיוחדת כאן לוסיה! תמיד היית ותמיד תהיי! חבל שאת לא יודעת עד כמה את מיוחדת וחבל שלא תדעי כי אף פעם לא תדעי מאיזה סוג אנחנו מאיזה סוג את נקראת". ומיד לאחר שלחש באוזניי את דבריו הוא שלף את ציפורניו ושרט את ביטני בפראיות וזה היה נראה כאילו הוא נהנה לעשות זאת וזה הגעיל אותי וזה שרף לי כלכך, שלושה סימני השריטה המזעזעים היו על הבטן שלי וזה התחיל לשרוף לי יותר ויותר חזק הזעתי בכל גופי וגל צמרמורות של קור וחום עטפו אותי מהכאבים וצרחתי כל כך חזק שאפילו המלכאכים והציפורים הזדעזעו מהצרחה שלי וכשצרחתי כל הרגשות שלי יצאו החוצה. ולאט לאט התחלתי לראות נקודות שחורות..
"אנחנו עוד נתראה מתישהו בחייך האומללים" אמר ונעלם כאילו לא היה.
"לוסי..לוסיה! תחזיקי מעמד אני הולכת לקרוא לעזרה" אמרה ומיד אחר כך יצאה בריצה.נשארתי שם שרועה על הריצפה העפתי מבט לעבר הוריי.
"אמא?" קראתי לעברה בקול חלש ושברירי "אמא..בבקשה תעני אל תשאירי אותי לבד!" הקול שלי הצטרד מרוב שרציתי לבכות אבל עצרתי אותם.
"אבא! בבקשה תענה לי בבקשה! אל תשאירו אותי לבד!"
וכשהבנתי שהם לא יהיו איתי יותר הדמעות התחילו לזללוג.ומשם הכל הלך ונעשה מעורפל יותר ויותר .
"לוסי,לוסיה!" אנה קרה לעברי.
"מהה?למה את צועקת?"עניתי בכעס
"כי את לא עונה!את רק ישבת עם האוזניות שלך ובהית בחלון ונכנסת לעולם שלך כרגיל!"
"מה שתגידי…תודה רבה על ההסעה ! ואני צריכה כסף" אמרתי והושטתי את ידי הממתינה לכסף.
"כמה את צריכה הפעם?" שאלה בקול מותש
"אני צריכה 100"עניתי
"מה?את צריכה מאה שקל?!"
"טוב אז שמונים שקל אני יקל עליך.יותר טוב?"
לא,לא,לא! אני אתן לך את המאה שקלים שאת צריכה אבל אני צריכה רק שתגידי לי למה את כל שבוע מבקשת ממני סכומים כאלה? רק זה תגידי לי לפחות" אנה הסתכלה אלי וחיכתה לתשובה..אבל אני לא רציתי לענות אז לא אמרתי כלום.
"אל תגידי לי שאת רוצה סכומים כאלה כדי ללכת לשתות ולהשתכר לך שם עם קבוצת חברים?את לוקחת סמים?את מעשנת?"שאלה בטון המעצבן שלה.
"תקשיבי את לא אמא שלי את רק אחותי! ולא אני לא מעשנת ואני לא שותה ..ובכלל אני לא לוקחת סמים!!" עניתי עצבנית, ואז עלה לי תרוץ כדי שתתן לי את מה שאני צריכה ותעזוב אותי בשקט..
"תראי אני רק רוצה את המאה שקלים כדי לקנות לעצמי את האוזניות הגדולות שחסכתי עליהן הרבה כסף גם מהעבודה וגם מהעזרה שלך! זהו ועוד כמה דברים שחסרים לי אני לא אעשה שום דבר שהוא לא חוקי או שיכניס אותי לצרות את יכולה להרגע" זה היה התרוץ הכי טוב שלי ומבטה סגר על זה שהיא באמת קנתה את זה, אני צריכה להיות שחקנית…כן בהחלט לא יזיק.
"בסדר הנה קחי את המאה שקלים שלך! אבל יש לך אוסף של אוזניות בבית למה את צריכה עוד זוג מסכן של אוזניות? את יודעת מה גם אם תסבירי לי אני לא אבין אותך אז אל תטרחי" לקחתי את הכסף ויצאתי מהמכונית.
"ועוד יום בכלא!,איזה כיף יאיי לי" מילמלתי לעצמי,אני לא סובלת את בית הספר הזה..התחלתי לצעוד לעבר שער בית הספר אבל הרגשתי שמישהו מסתכל עלי או עוקב אחרי אז הבטתי לאחור וברחוב הסמוך היה שם מישהו עם קפוצ'ון שחור שהסתיר את פניו אבל אני בטוחה שהוא הסתכל עלי וזה די מלחיץ!.
"לוסי!" הורדתי את העיניים שלי ממנו והתחלתי לחפש את הקול שקרא לי "צ'סי!" קראתי בחזרה,צ'סי היא החברה הכי טובה שלי היחידה מכל הבית ספר השקרן והצבוע הזה.
"מה את עושה פה?" שאלה צ'סי "למה את לא נכנסת?"
"צ'סי הבחור הזה מסתכל עלי,והוא סופר מלחיץ!"
"לוסיה הלו! אין פה אף בחור מלחיץ,על מה את מדברת? חוץ מחבורת מפגרים עם הבובות ברבי שלהם אין פה אף אחד ששווה להסתכל עליו" ענתה וצחקה.
איפה הוא נעלם? אבל הוא היה ממש שם לפני רגע..אוקיי עכשיו זה באמת מלחיץ ומה עם הוא קשור למה שראיתי בלילה?
"מה את עושה? קדימה בואי אנחנו נאחר לשיעור שלנו עם גברת לולה "לה-לוקיטה" ואנחנו ממש לא רוצות להיענש!" רצנו אל השיעור והתיישבנו בסוף הכיתה בשולחן שהיה ליד החלון,שם זה איפה שאני וצ'סי תמיד היינו יושבות כי המורים אף פעם לא היו מסתכלים על המקום הזה או בכלל שמים לב לשולחן המוזנח הזה..מה שטוב לנו.
שמתי את האוזניות שלי והתחלתי לשמוע מוזיקה ועל הדרך לקחתי מהתיק שלי את מחברת הסקיצות הקטן שלי והתחלתי לצייר. ואז הכתה בי מחשבה די רצינית והתחלתי לחשוב למה אחותי לא זוכרת כלום? או שהיא לא רוצה לדבר על זה…אולי אני פספסתי משהו כשאיבדתי את ההכרה, זה לא יכול להיות שהיא פשוט תשכח לגמרי את מה שקרה להורים לנו נכון? והיא לא תשכח את הרוצח שרצח אותם? לא,לא! היא לא תשכח אותם היא פשוט לא יכולה לשכוח את כל זה. כן היא לא שכחה היא פשוט רוצה להמשיך את החיים שלה והיא לא רוצה להישאר תקועה בעבר…נכון? ככל שחשבתי על זה התקשיתי להאמין בזה.
"לוסי,אחרי בית הספר אנחנו הולכות לחנות שקבענו?"צ'סי שאלה מתלהבת רק מלחשוב על החנות ההוא.
"כן! אנחנו על בטוח הולכות לשם" עניתי בחיוך גם מתלהבת לא פחות ממנה על ללכת לחנות.
"אבל לוסיה את לא הולכת לשם בגלל מה שסיפרת לי שקרה כאשר היית קטנה נכון?כלומר תראי..אני מתכוונת שאת היית כולה ילדה בת שמונה שבטח סתם דמיינה לעצמה כי זה מה שילדים קטנים עושים נכון? בטח היה פורץ פסיכי נורא שעשה את מה שעשה..להורים שלך ואז הכנסת לראש שלך את מה שדמיינת בזמן שזה קרה..,ופסיכולוגית נשארת בטראומה והשארת את הדמיון שלך כמשהו מציאותי ואמיתי שאת מאמינה שזה באמת וכן קרה. אני רק אומרת שתחשבי עד כמה שזה נשמע לא הגיוני נכון?זה כמו בסרטי אימה או בסרטים של דרקולות,ערפדים וזאבים.אני חושבת שאולי את זקוקה לעזרה כדי להוציא את הטראומה שלך" אמרה ובפרצופה היה מבט מודאג וקצת חרטה על כך שהיא העלתה בכלל את הנושא על רצח הוריי.
"צ'ס אני יודעת מה ראיתי אוקיי? גם אם תאמיני וגם עם לא ואני לא צריכה עזרה מאף אחד אנחנו רק צריכות ללכת לחנות המוזר והמגניב הזה וללכת לשאול שם לגבי הספר וזהו בסדר?"
"אוקיי"הנהנה "את צודקת אני צריכה להאמין לך יותר מכולם אז תסמכי עלי" ענתה וחיבקה אותי חזק. כשהכרתי לראשונה את צ'ס היא התחילה לספר לי שיש בעולם הזה עוד עולם שנכנס אל תוך עולמינו,זה לא נשמע הגיוני בכלל נכון? אבל אז היא הסבירה לי שיש דבר כזה "שטן" כמו שיש דבר כזה "מלאך" ושה"שטן" הוא מלך השדים והרוחות הרעות של ה"גיהינום" ומלך ה"רוע",וכך יש גם את אלוקים "מלך הטוב" מלך הרוחות הטובות,החמלה,האהבה והחיבה וגם הטוהר איפה שנמצא גם "גן עדן". אבל אנחנו לא יכולים לראות אותם כי אנחנו בעולם הזה לא מספיק טהורים מכדי לזכות לראות זאת וכל אחד הולך בדרך העיוורת שלו ובוחר באיזה צד הוא ילך לרע או לטוב. ואז חשבתי לעצמי מה אם אולי מש שצ'סי סיפרה לי על אלה שהם מהעולם שלנו אבל אל מהעולם שלנו…הם אלה שבעצם הרגו את הוריי,ולכן היום אני הולכת לחנות ולבדוק אם באמת יש שמה את מה שאני זקוקה כדי לחפש רמזים. אחרי השעתיים הנוראיות האלה סוף סוף יצאנו להפסקה וכמו בכל הפסקה ישבנו בחוץ,באחד הפרגולות שהיה המקום "שלנו" המקום שכולם מכנים אותו כהמקום של ה"פריקים".כשישבנו בחוץ בפרגולות אז ראינו את ה"נסיכות ברבי" של הבית ספר והם הביטו לכיוונינו והתחילו לצעוד לעברינו. הוו יופי פשוט מושלם! ה"בובות ברבי" הנוראיות האלה החליטו לבוא ולהציק לנו טיפה מה שהיה חסר ליום המעצבן הזה.
"צ'ס ולוסי! כמה עצוב לראות אתכן פה עם לבוש כזה…מה המילה שאני מחפשת ? אהה כן! עם לבוש כזה עני ומזעזע כמו מנקות בית בקיצור כזה מגעיל!, ההורים שלכן בטח שונאים אתכן כלכך כי הם לא קונים לכן בגדים מעוצבים ויפים כמו שלנו! אבל היי אנחנו כאן,יותר נכון אני כאן כדי לעזור לכן אני יכולה לתרום לכן את כל הבגדים הישנים שלי שקניתי אותם לפני שלושה חודשים אבל הם כבר לא באופנה, אז אני מוסרת אותם לנערים וילדים עניים תבואו לשם המקום הזה יתאים לכן פשוט פרפקט !" אמרה לבסוף עם חיוך אחד ענק בפרצופה, מתוך ידיעה שהרגיזה אותנו כבר על הבוקר. וזה היה מהלך לא נכון שלה עוד התגרות אחת שתעשה אני מבטיחה שהיא לא תצא מזה חיה!.
"מה נראה לך? את חושבת שאין לי הורים שלא לימדו אותי לאהוב את הסגנון שלי ושלא עזרו לי להתלבש טוב? אז מותק אני אודיע לך משהו טעית! יש לי הורים שלימדו אותי להתלבש ואני בחרתי את הסגנון שלי וכך גם לוסיה! אז תהיי בשקט ותסובבי את הגוף שלך ותתחילי לצעוד רחוק מכאן ואל תחזרי לפה בכלל" ענתה בקול זועף.
"טוב אולי במובן שלך לימדו אותך ובסוף גמרת עם לקלקל את סגנון הסטייל שלך לגועל! אבל לעומת זאת את,לוסיה את חייבת לומר לאמא שלך שתלמד אותך להתלבש בסגנון יותר נשי ולא בסגנון "פריקי" או "טום בוי" ושתיקח אותך למכונת שיזוף ומהר למה את יותר מדי לבנה! אהה..רגע איזו שכחנית אני,כבר כמעט ולגמרי שכחתי מזה שאין לך הורים נכון? או לפחות ככה נודע לי מאיפה שהוא. היו לך אחים ואחיות או שהם ברחו כי לא רצו אותך האא? כמו אמא שלך שנטשה אותך כי היא שנאה אותך כי קלקלת לה את החיים ליותר חיים בזבל?" אמרה בעוקצניות וצחקה צחוק צפצפני שגרם לי לרצות לרסק אותה, ולאט לאט המחשבה לחסל אותה נראתה לי יותר הגיונית..
"הוו,לא סטייסי! את הרחקת עם ההערות העוקצניות שלך ,זה שאת הבת של המנהלת והפסיכולוגית של בית הספר! הזה זה ממש לא אומר שאת יכולה ללכת ככה סתם להיכנס לתוך המשרד של אמא שלך ולחטט בתיקיות אישיות של תלמידי בית הספר הזה ! וזה לא הופך אותך לכלום חוץ מזה שאת עכשיו תהיי בובת ברבי מתה מתה!". התקרבתי אליה יותר ויותר תפסתי אותה והתחלתי למשוך לה בשיער הכלכך מסודר שלה,והיא תפסה בשלי והחטפתי לה אגרוף בבטן בעטתי בה ברגל הארוך והכל כך "ברבי" ואז היא מעדה לאחורה וניצלתי את ההזדמנות הזאת כדי לדחוף אותה היישר לריצפה.."זאת הפעם האחרונה שהפה ה"יפה" הזה שלך יוציא או יזכיר אי פעם את אמא שלי או את המשפחה שלי בתוך ההערות העוקצניות שלך שמעת?!" עניתי בצעקה וכל העצבים יצאו בזעפה, כעס ומעט פחד שיוכלו לסלק אותי מהבית ספר הזה ואחותי תתחיל עם הדיבורים שלה.
"אני אקרא לה איך שבא לי ואני אגיד עליה כל הערה עוקצנית! עד שאולי יום אחד תחליטי להיעלם מהאזור הזה וללכת למקום אחר שהוא לא יהיה פה!" ענתה עם מלוא העוצמה שלה ועל במבטה היה נראה מעט פחד על ההתפרצות שלי.
"למעשה רואים שאמא שלך הייתה חסרה הרבה בחייך! תראי אותך את כמו חית פרא איפה הייתה אמא שלך היא לא הספיקה לחנך אותך או שהיא בכלל לא חינכה כי היא בעצמה הייתה חיית פרא ושלא היה לה אכפת מהבת שלה" – "תפסיקי! עוד מילה אחת שאת תגידי אני נשבעת לך שאת לא תרצי לראות את הפרצוף המתוק שלך במראה ואפילו לא לצאת מהבית למשך כמה שבועות!!" התפרצתי לאמצע דבריה מנסה לשלוט בכעס שלי בעודי מביטה בפניה המשועשעות. הבטתי סביבי וראיתי קהל תלמידים סביבינו מחכים ליותר אקשן אבל פניהם היו מזועזעים ממה ששמעו מדבריה של סטייסי, אף אחד לא עשה כלום כשעוד הדברים היו רגועים! הבית ספר הזה בהחלט צבוע ופחדן,אין אפילו בנאדם אחד שיבוא לפה ויפריד בינינו לפני שאני אאבד שליטה? ומאיפה כל הכעס הזה והצמאה לרסק את הפרצוף שלה לגזרים זה אף פעם לא קרה לי מה עובר עלי? למה אני ככה? היא צודקת אני באמת חית פרא,שלא מסוגלת לשלוט בכעס שלה ומפילה אותם על האחרים.
הקול שקרא אליי ניתק אותי מהמחשבות.
"מה קרה לוסיה?הלשון שלך נקטעה?" המשיכה לחייך אלי בחיוך עוקצני, לא את לא תעשי כלום היא לא שווה את זה לוסיה ! היא פשוט לא שווה את הכעס שלך והרפתי "זאת הפעם האחרונה שאמת מדברת ככה אל אמא שלי כי בפעם הבאה את באמת תהיי מתה!" השבתי, קמתי והתרחקתי ממנה והלכתי לכיוון השירותים וצ'ס רצה אחריי.
צ'סי הביטה בי במבט מודאג אבל לא אמרה כלום וחיכתה שאני אפתח בפניה אבל לא רציתי לדבר לאף אחד אבל גם לא רציתי שתדאג יותר מדי."זה בסדר לא קרה כלום,וצ'סי שינוי בתוכניות יוצאים עכשיו לחנות! את מוכנה להבריז או שאת נשארת?" צ'סי הביטה בי מודאגת ,אבל מיד לאחר מכן היא חזרה לעצמה וחייכה "ברור שכן מתי שאת צריכה אני פה!" ענתה וחייכה חיוך גדול שהרגיע מעט את הכעס שלי וחייכתי בחזרה. ורצנו לעבר השער של בית הספר זרקנו את התיקים שלנו לצד השני של השער והתחלנו לטפס על הגדר ונחתנו על הקרקע והיינו מחוץ לבית הספר,שומר בית ספר שלנו ישן למזלינו לקחנו את התיקים והתחלנו לרוץ בשקט וחצינו את הרחוב והתחלנו לחפש את הכתובת שהיינו צריכות להגיע אליו. ברגע שסוף סוף מצאנו את שם הכתובת והרחוב והמקום עצמו הגענו לאיזה רחוב זנוח וכמעט ולא היה שם אף אחד כל החלק ברחוב היה מכוסה בצל למרות שהייתה שמש חזקה היום לרחוב קראו "לה-טורמנטה" המקום היה מלחיץ ומגניב באותו הזמן.
חיפשנו את החנות ואז בפינת הרחוב ראינו חנות קטנה התחלנו לצעוד לעבר החנות עד שראיתי בכביש הסמוך מישהו שכנראה הסתכל עלינו ואז שמתי לב שזה אותו האיש מהבוקר. הוא היה בכביש הסמוך לרחוב שהיינו ויכולתי להרגיש שהוא הביט בי אבל עדיין לא הייתי בטוחה..
"היי לוסי,הבחור ההוא מלחיץ הא?" שאלה צ'סי,והביטה בו בסקרניות.
"זה הבחור שאמרתי לך היום בבוקר! זוכרת? ההוא שהוא סופר מלחיץ שהסתכל עלי?" לחשתי באוזנה בעודי מסתכלת עליו,והוא המשיך להביט בי או כך התחושה שלי הייתה ולא הצלחתי לראות את פניו הוא כולו היה מכוסה בשחור והקפוצ'ון הסתיר את פניו מהאור הקטן היחיד שחדר לרחוב המצמרר הזה בצל שחור.
"אוקיי…! בואי לא ניכנס לפאניקה זה בטח סתם צירוף מקרים". צירוף מקרים זה לא נקרא צירוף מקרים! הוא פשוט עומד שם ומסתכל עלינו כאילו כלום!.
"ואת צודקת הוא סופר מלחיץ! ועכשיו בואי ניכנס המקום הזה מצמרר יותר מדי!" הוספיה ג'סי והתחילה לצעוד לחנות. הצלחתי לראות טיפה את שיערו שגלש אל תוך קרן האור הקטן היחיד שהיה שם,צבע שיערו היה חום דבש בשמש ושיערו מרחוק נראה עדין כלכך.
"היי,לוסי! את באה?" קראה לעברי ג'סי, מכניסת הדלת של החנות וחיכתה לי.
"מה? אהה! כן,כן אני באה!"השבתי לעברה ורצתי לעברה במהרה ונכנסנו אל תוך החנות.