חבל שאי אפשר לראות מחלון חדרי את השקיעה

אני יושבת על הסדין האדום של המיטה ומסתכלת דרך החלון הגדול יחסית, השקיעה מתקרבת לסופה אבל עץ דקל גדול מסתיר אותה. חבל שאי אפשר לראות מחלון חדרי את השקיעה.
שאני יגדל אני יגור ליד הים, אמר כל אחד לעצמו לפחות פעם אחת, כי מה אנחנו כבר רוצים? להיות רגועים, שמחים, שלווים, והים הוא המקום הכי רגוע שאנחנו מכירים.
אין שום דבר פסול מלהירגע מהטבע האינסופי הזה.
הטבע הזה הוא חסר תלונות ודאגות והוא לא שופט אף אחד, הוא מקבל את כולם באשר הם.
אני יושבת על החול הרך שמלטף את רגלי וקורא להן להישאר עוד ולרוקן את מוחי מכל הצרות שבגללם הגעתי לכאן.
פתאום קצת עצוב לי, כי אני מבינה שטבע טהור הוא שונה לגמרי מאיתנו, אם אנחנו היינו מצליחים לגרום לאחרים להיות רגועים ושלווים היה נוצר מעין מעגל גדול של אנשים שכל אחד מהם גורם לשני להרגיש טוב, ואז כבר לא היינו צריכים את הים כדי להירגע, כי היה לנו אחד את השני, והיינו הכי מאושרים בעולם.