סיפורה של שרלוט: פרק ראשון חלק ב'

אני מביט בים מתנגש בתהום, ואני תוהה איך זה הרגיש עבורה, איך עברו עליה הרגעים האחרונים שלה, האם היא התעלפה לפני שפגעה בקרקעית או שהיא נשארה בהכרה עד הסוף, עד הרגע בו היא לא הצליחה להחזיק יותר את ראשה מעל המים.
אני לא יודע למה אני חושב עליה, אולי זה בגלל הנערה החדשה, משהו ברובי פשוט מזכיר לי כל-כך את שרלוט, אני לא בטוח מה בדיוק, אך ברגע הראשון בו ראיתי אותה חשבתי שזו שרלוט שקמה לתחייה ובאה לנקום בי, באה לנקום בכולנו.
"ולמה שתחשוב משהו כזה?" קול מאחורי שאל, אך אני לא עשיתי דבר בשביל להסתובב לעבר בעל הקול, אני לא יודע למה, אני מניח שפשוט קפאתי.
"באמת, ג'ייק," הקול מתקרב אליי, ואני לא יכול לעשות מלבד להביט מטה ולקוות שאני מדמיין."אחרי כל מה שקרה, אתה אפילו לא תביט בי?" הקול נשמע בדיוק כמו קולה של שרלוט, אך זה לא יכול להיות, היא לא יכולה להיות פה, היא הרי מתה.
יד קרה נוגעת בלחיי ומחייבת אותי להביט הצידה, בפניה המושלמות של שרוט, אשר היו יפות בדיוק כמו ביום בו היא מתה, אך נראות אחרת לגמרי מהפנים המרוטשות שכולנו ראינו כאשר הוציאו את גופתה מהמים, פנים אשר היה קשה לזהות כאלו של נערה, שלא לדבר על נערה יפה כמוה.
"זה לא יכול להיות." אני לוחש ואדים יוצאים מפי, זה מוזר רק לפני כמה דקות מזג האוויר היה סביר, ולפתע, זה כמעט מרגיש כאילו עומד לרדת שלג.
"את מתה." אני מוסיף אך ידה מרגישה מוצקת לחלוטין על פניי, ואני לא יודע מה עומד לקרות, אך אני כל-כך שמח לראות אותה, אני שמח ומבועת.
"אבל הרי התעגעגעת אליי כל-כך." אני כמעט מוכן להישבע שידה הופכת להיות יותר קרה עם כל רגע שעובר, אך זה לא חשוב משום שאני אבוד בעיניה.
אני לא בטוח אם היא רוח רפאים, או שכל זה הזייה אחת גדולה, אך זה לא חשוב, העיקר שהיא פה, שאחרי כל הזמן הזה, היא פה, ושנראה שהיא לא מעשימה אותי בדבר.
"מה את עושה?" אני שואל ומתרחק ממנה כאשר הקור נהיה יותר מה שאני יכול לסבול, אני מביט בה, ולא מבין מה קורה פה, משהו השתנה לפתע, ואני מתחיל לקוות שכל זה רק חלום מוזר.
"אני ראיתי את הדרך בה אתה מביט בה," קולה היה קר יותר ממגעה, ואני נותרתי מבולבל לחלוטין."את הדרך בה אתה מביט ברובי." היא מוסיפה ואני מבין שהיא מקנאה.
"אני מבטיח לך שלעולם לא יקרה דבר בינינו," אני אומר ומתקרב אליה שוב, כל רצוני הוא לשקוע בחיבוקה."את היחידה שאי-פעם רציתי." אני מוסיף, לא בטוח שזו האמת, אך מקווה שהיא תאמין לי.
"באמת לא יקרה דבר ביניכם." היא אומרת, קולה שקט, ונראה שהיא בחורת להתעלם מהמשפט האחרון שאמרתי, ואני לא בטוח אם זה טוב או רע.
ידיה אוחזות בכתפיי, והיא מחייכת אליי לפתע, זה היה אחד מהחיוכים המקסימים שלה, אלו שגרמו לי לרצות להישאר לידה לנצח, אך כאשר אני בוחן אותו בשנית, אני כמעט בטוח שיש בו משהו מרושע, כמעט נקמני.
"אני אדאג שלעולם לא תוכל לעשות לה את מה שעשית לי." היא אומרת לפתע, וידיה דוחפות אותי אל המעקה, אני לא מספיק אפילו לצעוק לפני שאני מאבד את שיווי משקלי, ומוצא את עצמי נופל מהצוק.
לפחות אני אדע מה היא הרגישה ברגעיה האחרונים, משום ששלי יהיו זהים לשלה.