מזמור הרגש

לפעמים אני מרגישה, לפעמים אני מכחישה ולפעמים בא לי בייקון עם ביצה.
כמעט תמיד עייפה, יושבת ומתמידה, אסימפטוטה שם, אסימפטוטה פה,
אינטגרלים ללא הרף והמחברת אצלי כל הערב.

אני רוצה לנסוע כמה שיותר רחוק מפה, לארץ מלאת פלאים, ארץ דמיונית עם צמחים
מוזרים ואנשים מעופפים שלובשים תחתונים הפוכים.
אנשים מצחיקים אבל לא טיפשים, אנשים מוזרים אבל חכמים.
שמה, בארץ הפלאים אין ריבים, אין שמאל ואין ימין, אין אשכנזים או ספרדים ואין מתבוללים.
יש הרבה דגיגונים ורודים חובשי כובעים המאחלים ערב טוב לכל העוברים ושבים.
ישנן בועות בכל מקום, בכל הצבעים! בועות כחולות, ורודות ואפילו ירוקות!
אין פה הסתה ואין אלימות, אין יוקר מחייה או מסים…

אוף עכשיו בא לי ספגטי נורא!
אני תקועה ותקועה בלי שום חור במנהרה.
בא לי להתבטאות, בא לי לשנות אבל ההוויה היא שונה.
האח הידד למי שיפצע את פיו.
האח הידד למי שימשיך לעמוד מאחורי דעותיו.
האח הידד למי שחזק.

אם כבר 'אח', אחי אוהב מאוד פוקימון, כאילו משוגע על פוקימון.
שיישא את פיקאצ'ו לאישה, שיפצח בשירה, שיעלה על הבמה
לקול דממה.
כי בינתיים הטוסט מוכן ואני רעבה.