חיים על הקצה – פרק 24

פרק 24- אדרנלין

•אריאל•
״לפעמים… הרצון שלנו להגן על מישהו, גדול יותר מכל כעס או זעם שאנו חשים כלפיו.״
טרקתי את דלת המכונית ופסעתי לכיוון המועדון. אני חייב להספיק להגיע אליה לפני שיהיה מאוחר מידי. אסור לי לתת לה ליפול בידיים שלו!
״אריאל!״ צעקה גברית נשמעה מאחור. נעצרתי במקומי והעפתי מבט חטוף לאחור. אז הבחנתי ביוסי מתקרב יחד עם כל פמליית הגורילות שלו מאחוריו. ״ערב טוב,״ אמר יוסי בקולו המחוספס.
״למעשה,״ העפתי מבט בשעון היד שלי. ״למעשה כבר לילה.״ עקצתי אותו.
חבורתו של יוסי החלה לפרוץ בצחוק למראית העקיצה שנתתי לו. אך מבטו הרציני והנוקשה של יוסי מיד גרם להם להפסיק את צחוקם. ״אריאל… אריאל… היית ונשארת ילד חצוף.״ השיב בנימה מזלזלת וצינית וטפח על שכמי בחוזקה.
שפשפתי את שכמי וצחקוק קטן נפלט מפי.״אחרי הכל החוצפה שלי היא זו שפתחה עבורי לא מעט דלתות בחיים.״ השבתי באדישות וחייכתי לעברו חיוך רחב מאוזן לאוזן.
יוסי הנהן בראשו ונראה מרוצה מתשובתי. ״מאז ומתמיד אמרתי לאבא שלך שיש לו ילד מוכשר.״ הוא החמיא לי. חנפן.
אם לומר את האמת, אני מכיר את יוסי עוד מאז שהייתי ילד קטן. הוא היה נוטה לבקר הרבה בבית שלי. טוב, אולי מהסיבה שלאבא שלי וליוסי היה עסק משותף בתכשיטים. מאז ומעולם עוד מאז שהייתי קטן יוסי לא הסתיר את חיבתו ואהבתו כלפיי. אפשר לומר שהוא אפילו קצת גידל אותי. לפני שמונה שנים, יוסי בחר ללכת בדרך סולו כמו שאומרים ולהגשים את החלום שלו- מועדון לילה. בעקבות בחירתו היחסים של אבא ושל יוסי השתנו והפכו לקרים ודיפלומטיים יותר. לאחר עזיבתו של יוסי את עסק התכשיטים המשותף שלו ושל אבא. אבא שלי החל לקרוס כלכלית. הוא נקלע לחובות כבדים עד שהיה קרוב לפשיטת רגל. אימא באותה תקופה איימה לעזוב את הבית ונהגה להזכיר בכל יום, קרוב לארבע פעמים ביום ליותר דיוק שהיא רוצה להתגרש.
בסופו של יום, עסק התכשיטים נסגר. אבא בלית ברירה בחר בעולם הפשע ולהמשיך בדרכו של סבא שהוא המשיך את דרכו של אבא שלו.
היחסים ביני לבין יוסי כמעט ולא השתנו כלל. אם לומר את האמת, אבא לא אוהב את הקשר שיש בין יוסי לביני ושבשעות הפנאי שלי אני רובץ במועדון של יוסי. אבל בכל זאת, הוא משתדל לקבל אותו.
״אז מה העניינים, ילד?״ שאל כאשר היינו בדרכנו אל המועדון.
״חיים.״ עניתי ביובש ואנחת ייאוש נפלטה מפי.
״כמו שצריך.״ השיב בחיוך.

כאשר נכנסנו למועדון קול נעים שטף את אוזניי, קשה היה שלא להבחין בהתקהלות ההמון סביב בימת המועדון. התיישבתי על אחד מכסאות הבר כשידי אוחזת בכוס זכוכית קטנה מלאה בוודקה והקשבתי לקול הנעים אשר הדהד בחלל המועדון.
הסטתי את מבטי לכיוונו של יוסי, ניכר היה לראות שהוא כלל לא היה מרוצה מההקהלות סביב בימת המועדון. אם לומר את האמת, אפילו אני הייתי דיי סקרן לדעת מה פשר התקהלות האנשים סביב הבמה.
״אתה רואה את זה?״ שאל יוסי.
״רואה ושומע.״ השבתי בשמחה ונענעתי בראשי לפי קצב המנגינה.
״אני לא מאמין ממה שנהיה מהמועדון הזה.״ אמר יוסי.
״וואלה… מי שזו לא תהיה, היא טובה!״ אמרתי מתעלם לגמרי מדבריו.
״שוק, זה מה שנהיה מהמקום הזה!״ יוסי החל לנוע במקומו באי נוחות.
״תירגע,״ הגבתי באדישות והנחתי את ידי על כתפו. ״אז יש קצת בלאגן הערב, אבל המוזיקה טובה.״
אני מכיר את יוסי כבר לא מעט שנים, מאז ומתמיד יוסי היה פריק של סדר וקונטרול. לכן כל מאורעה קטנה במועדון מרגיזה אותו.
״ואיפה המלצריות שלי לעזאזל?!״ יוסי הטיח את ידו בחוזקה על הבר.
״תגידי לי רגע, יוסי.״ פניתי אליו. ״מאיפה הבאת את הזמרת הזאת?״ שאלתי בהתעניינות.
״זה בדיוק מה שאני הולך לברר.״ הוא מלמל וקם ממקומו והחל לצעוד בצעדים גדולים ועצבניים לכיוון ההתקהלות.
משכתי בכתפיי באדישות ומילאתי לי עוד כוס וודקה. השענתי את ידי על הבר והמשכתי לנוע בראשי לפי קצב המנגינה.
״עצרו הכל מיד!״ צעקתו של יוסי הדהדה ברחבי המועדון. המוזיקה במועדון פסקה מיד וקריאות בוז ואכזבה נשמעו ברחבי המועדון. אט אט התקהלות ההמונים סביב בימת המועדון החלה להתפוגג.
רחבת הבמה נותרה כמעט ריקה מאנשים, מלבד יוסי ואביה אשר עמדו על בימת המועדון.
רגע… מה הקשר של אביה לכל זה?

•אביה•
כשהתחלתי לשיר הרגשתי את הניצוצות עפים באוויר, את הפרפרים בבטן שלי אשר רוקדים בתוך בטני מתוך התרגשות. את האנדרנלין המטורף אשר זרם לי בגוף באותו רגע.
מדהים איך בשנייה אחת, ברגע אחת כל הפחד התמוגג. הרגשתי מאושרת.
בסיום השיר הראשון נשמעו מחיאות כפיים סוערות ברחבי המועדון. כמויות מטורפות של חום ואהבה הורעפו לעברי. הסטתי את מבטי לכיוונה של סול אשר סימנה לי להמשיך לשיר. אם לומר את האמת, זה בדיוק מה שרציתי לעשות.
השירה משכיחה ממני כל כך הרבה דברים ומכניסה אותי לעולם שכולו טוב. הרגשתי ממש כמו בחלום, פחדתי שאני עלולה להתעורר ולגלות שכל החוויה הזאת היתה לא אחרת מאשר חלום.
אבל הגעתי למסקנה חד משמעית, גם אם זה חלום, גם אם מה שקורה פה הוא לא אמיתי, צריך להינות מכל רגע!
סול הגבירה את המוזיקה, הבמה החלה להתמלא בעוד ועוד אנשים.
״תעצרו הכל מיד!״ צעקתו של יוסי קטעה החגיגות ובעצם גם ניפצה את הבועה ששהיתי בה במשך קרוב לעשרים דקות. מיד האנשים מיהרו לעזוב את רחבת הבמה כאשר הבחינו במבטו הזועם של יוסי. כך שנותרנו רק סול ואני על הבמה.
יוסי החל להתקרב לעברי ומיד הרגשתי את גופי מתחיל לרעוד מפחד. עצמתי את עיניי והשפלתי את מבטי אל הבמה.
״אני…אני יכול להבין מה קורה פה?״ שאל יוסי וקולו החל להתרכך לאט לאט.
״מה שקרה זה ש…״ סול ניסתה להסביר.
״אני יכול להבין למה לעזאזל במקום למלצר אתן פה על הבמה משחקות אותה כוכבות רוק?״ שאל בצעקה.
סול ואני החלפנו בנינו מבטים מפוחדים וחוששים, אך סול כמו תמיד מיהרה לקחת את העניינים לידיים. ״יוסי, תקשיב זה…״
״זה מה, סול?״ הוא צעק.
״זה באשמתי!״ התפרצתי. ידעתי שזה הדבר הנכון לעשות, לאזור אומץ ולהגן על סול במיוחד אחרי מה שהיא עשתה עבורי הערב.
יוסי הנהן בראשו וסימן לי בידו להמשיך לדבר. ״אני פשוט…״ בלעתי את רוקי והתחלתי לגמגם.
״אל תקשיב לה, אני גררתי אותה לכל זה!״ סול התפרצה לדבריי בפתאומיות.
הבטתי בסול מבולבלת. ונענעתי בראשי לשלילה. ״לא, זו אך ורק אשמתי.״ גוננתי עליה.
״בקיצור… שתיכן אשמות!״ קבע.
״יוסי, זו אך ורק אשמתי, סול היא לא…״ ניסיתי לשכנע אותו.
״אנחנו נדבר על זה מחר, אחר הצהריים.״ השיב בקרירות. ״שלושתינו במשרד שלי, בינתיים, אני רוצה שתלכו הביתה.״
״הביתה?״ שאלתי מבולבלת. ״המשמרת עוד לא הסתיימה.״
״בשביל שתיכן היא כן.״
סול ואני הסתכלנו אחת על השנייה והנהנו בראשנו בהבנה ומיהרנו לעזוב את המועדון.

שתינו חמקנו מהמועדון אך למרות כל הצעקות שיוסי הטיח בנו בפני כולם, שתינו יצאנו מהמועדון אוחזות יד ביד עם ראש מורם ועם חיוך קטן על השפתיים.

״וואו,״ אמרה סול פעורת פה כאשר שתינו התיישבנו על הספסל מחוץ למועדון. ״זה ברור לך שהיית מדהימה, נכון?״
״זה ברור לך שבלעדייך כל זה לא היה קורה, נכון?״ השבתי באותה נימה.
״אני?״ היא הצביעה על עצמה. ״אני לא עשיתי כלום.״
צחקוק קטן נפלט מפי. ״את עשית המון, סול.״ קבעתי. ״אם לא את, אני בכלל לא הייתי מעלה על דעתי לחזור לשיר איי פעם בחיים שלי.״ אמרתי בכנות.
״את קולטת איזה אנרגיות מטורפות היו שם?״ שאלה בהתרגשות.
נענעתי בראשי לשלילה. ״זה מטורף, אפילו בחלומות הכי טובים שלי, זה לא מתקרב אפילו בקצת למה שהיה שם.״ חייכתי חיוך רחב מאוזן לאוזן. ״מה את חושבת שיהיה מחר? נראה לך שהוא הולך לפטר אותנו?״ שאלתי בחשש.
״גם אם כן, שיהיה לך ברור שאת עוזבת את המלצרות ופותחת בקריירת סולו.״ השיבה.
״כן בטח.״ גלגלתי את עיניי.
״בטח! ואני אהיה המנהלת האישית שלך!״ הודיעה. ״נהיה צוות טוב ביחד, אנחנו כבר צוות טוב יחד, לא?״
״הכי טוב.״ אישרתי.
״האמת, דווקא מתאים לי לסיים מוקדם.״ אמרה. ״כבר כמה לילות שלא ישנתי כמו שצריך, אחרי הלילה אני מרגישה שהלילה אני הולכת לישון כמו תינוקת.״
״איזה לישון?״ שאלתי. ״נראה לי מרוב האנדרנלין המטורף שזורם לי בגוף אני לא אצליח להירדם שנה.״ אמרתי בכנות.
״בסופו של דבר לא תהיה לך ברירה.״ צחקוק קטן נפלט מפיה של סול. ״אני לא יודעת מה איתך, אבל אני הולכת להביא את המכונית.״ הודיעה.
״מה שתגידי.״ אמרתי מצחקקת. ״דווקא מתאים לי טרמפ הביתה.״ אמרתי בציניות.
״טוב, חכי כאן ואל תזוזי.״ אמרה בציווי.
״כן המפקדת!״ הצדעתי לה.
״אממ… אם לומר את האמת, כן הסוכנת! זה נשמע טוב יותר.״ אמרה מצחקקת.
״מה שתגידי.״ צחקקתי.
״בכל מקרה, תשארי כאן ואל תזוזי!״ אמרה. הנהנתי בראשי לחיוב.

ישבתי על הספסל וחיכיתי לסול. זה מדהים אבל למרות כל מה שקרה החיוך עדיין לא יורד לי מבפנים. כל כך רציתי להתקשר לליאור ולספר לו. ידעתי כמה הוא יהיה שמח בשבילי.
כן, זה הדבר הראשון שאעשה ברגע שאחזור הביתה. בעצם… במחשבה שניה אולי זה יהיה הדבר הראשון שאעשה מחר על הבוקר.
רגע… ראם! איך שכחתי. אני חייבת לספר לו!
השפלתי את מבטי אל מסך הפלאפון שלי ונכנסתי לווצאפ. בדקתי מתי הוא נראה לאחרונה אך לאכזבתי הפעם האחרונה שבה ראם ביקר בווצאפ הייתה אחר הצהריים. משכתי בכתפיי ברוגז והחמצתי את פניי ממש כמו ילדה קטנה שלא קנו לה את הצעצוע שהיא כל כך רצתה.
נקישות של עקבים קטעו את מחשבותיי וגרמו להסיט מבט ולחפש את מקור הרעש.
״לא אמרת שאתה מצחיק.״ נשמע קול של בחורה מצחקקת.
היי, אני מכירה את הקול!
״לא שאלת.״ נשמע קול מחוספס וגברי.
גם את הקול הזה אני מכירה!
רגע… אלה לא… אלה כן?
אט אט הרגשתי צל מתקרב אליי, מצעד לצעד הרגשתי איך הצל הולך וסוגר עליי. פעימות הלב שלי הלכו והתחזקו. ממש עד ש…
״אביה!״ קולה הצייצני של משי העיר אותי ממחשבות.
״משי!״ הנחתי את ידי על ליבי כאות לבהלה.
״מה זה, עוד לא הלכת הביתה, מה?״ שאלה המומה.
״אני בדיוק בדרך למעשה, סול היא…״
״אוקיי, הייתי שמחה לשמוע את ההמשך אבל לי ולחתיך לידי,״ היא הסיטה את מבטה לאריאל וחייכה חיוך קטן ומתוק. ״יש לילה ארוך.״
הסטתי את מבטי לאריאל והנהנתי בראשי להבנה. אריאל הביט בי גם כן, אבל הוא לא חייך, לא דיבר. רק הביט בי במבט אטום שלא אומר הרבה. ממש כאילו הוא קפוא.
״טוב…״ מבטי עדיין נח על אריאל. ״אז תהנו.״ חיכיתי לעברם חיוך מאולץ.
״תודה,״ השיבה משי בחיוך ואחזה בזרועו של אריאל ברכושנות.
המבט של אריאל לא הוסט ממני אפילו לדקה כל הזמן הזה. ״טוב, אז אנחנו נזוז.״ אמרה משי בשם שניהם.
״כן, כדאי באמת שתזוזו כבר.״ מלמלתי בשקט.
״אמרת משהו?״ שאלה משי.
״אמרתי לילה טוב.״ שידלתי חיוך.
״אה.״ היא פלטה אנחה מפיה. ״לילה טוב.״ השיבה.
״אממ…״ לפתע אריאל פצה את פיו. הגיע הזמן באמת. הוא הרפה את אחיזתה של משי מזרועו. היא הביטה בו מבולבלת וכך גם אני. ״אני… תלכי אני אצטרף כבר בפעם אחרת.״ הוא אמר בהתנצלות. משי לא הסתירה את האכזבה בפניה.
״מה?״ שאלה מבולבלת.
״לא מתאים לי עכשיו.״ אמר אריאל בקרירות. אוח! האטימות של היצור הזה יכולה להטריף אותי לפעמים.
״אה.״ אמרה משי בעצב והשפילה מבט. ״טוב, אז…״
״לילה טוב.״ אמר אריאל ביובש. לרגע זה היה נראה כאילו הוא מנסה לגרש אותה.
״לילה טוב,״ אמרה משי בחיוך מזויף ובהמון אכזבה, והסתובבה והלכה כך שנותרנו רק אריאל ואני לבד.
שתיקה ארוכה.
״זה היה ממש מגעיל מה שעשית.״ שברתי את השתיקה.
״שטויות,״ הוא מחה. ״היא תתמודד.״ אמר באדישות והדליק סיגריה.
נענעתי בראשי המומה. ״מי היה מאמין שאריאל פרץ בכבודו ובעצמו יוותר על זיון טוב, מעולה אפילו מרצונו.״ גיחכתי. מה שגרם לאריאל להעלות חיוך קטן על שפתיו.
״טוב… זה לא הכל בחיים.״ הוא אמר. ״יש דברים יותר חשובים.״
״כמו מה?״ שאלתי בסקרנות.
האמת, הייתי מופתעת מאריאל, לא ציפיתי לשמוע ממנו דבר כזה. אחרי הכל אריאל הוא אחד שמצטייר ברושם הראשוני כאחד שזה הדבר היחידי שמעניין אותו. טוב… כנראה שטעיתי. שוב.
״כמו… כמו…״ הוא הרים את מבטו אל השמיים כאילו מנסה למצוא את התשובה בשמיים. ״כמו החיים.״ השיב. ״כי,״ הוא נעצר.
״כי מה?״ שאלתי אותו.
״כי מסתבר שכל יום שעובר, לא חוזר. בדיוק כמו אנשים.״
״תגיד,״ הבטתי בו. ״אז כשבאת אליי הביתה, רצית להגיד לי משהו. מה זה היה?״ שאלתי.
״אה, זה?״ שאל.
״כן זה.״ צחקקתי.
״זה… זה בקשר ל…״
צפצוף המכונית של סול קטע את שיחתנו. ״בואי!״ צעקה סול מתוך המכונית. הסטתי את מבטי לאריאל הוא הניד בראשו. ״מה קורה אביה, את באה?״ שאלה סול.
העפתי שוב מבט חטוף לכיוונו של אריאל שהשפיל את מבטו אל הקרקע. ״לא, אני… אני ממילא לא עייפה.״ השבתי.
סול בחנה את שנינו דרך עיניה הירוקות. ״טוב, אז לילה טוב.״ היא משכה בכתפיה באדישות.
אריאל הסיט את מבטו אליי והביט בי בשאלה. כבר ידעתי מה הולכת להיות השאלה שהוא הולך לשאול אז הרשיתי לעצמי כבר לענות עוד לפני ששאל. ״לך ולי,״ הצבעתי על שנינו. ״יש שיחה ארוכה מאוד, והיא מתחילה ממש עכשיו.״