פגישה שנייה- פרק 9

ליאת:
הפעם יצאתי עם ג'ינס בורדו וחולצה אפורה. לא באמת היה אכפת לי אם הוא כבר ראה אותי בבגדים האלה, דבר שלפעמים הייתי מקפידה שלא יקרה, פשוט רציתי לראות מה הוא רוצה. אחרי שיחת הטלפון שלו לא הייתי מרוכזת בהמשך היום. חשבתי שבטוח קרה משהו, אחרת אין סיבה שהוא יתקשר. לא דיברנו כבר כמעט חצי שנה, חצי שנה שכל דבר שאני יודעת על הבנאדם זה בגלל תמונות שהוא מפרסם או בגלל חברים שמספרים לי שהוא בסדר. חצי שנה שבה ניסיתי לעכל את זה שאנחנו כבר לא יחד.
חברה שגרה בהמשך הרחוב הציעה לי לקחת איתה טרמפ למרכז העיר, ושמחתי על זה, ככה גם לא אצטרך לשלם כסף על מונית וגם אוכל לשתות. זה אמנם חמישי בערב ואפשר לנסוע באוטובוסים, אבל לפעמים זה מדכא, הם יכולים לעשות סיבוב ענק עד שהם מגיעים ליעד שלך. הגעתי לכיוונה, חברה שלא ראיתי רק מספר של שבועות, בגלל שאנחנו כל כך קרובות אנחנו נפגשות די הרבה, ונסענו לכיוון מרכז העיר. היא שאלה אותי איפה אני נפגשת עם יותם, ואמרתי לה שאנחנו מתראים בתקליט. היא צחקה ואמרה שיש לי ולו היסטוריה שם- כן, היא יודעת כמעט הכל. את הסיפורים שבחדרי חדרים היא לא יודעת, אבל את המסגרת הכוללת של הקשר שלנו היא כן.
"את לחוצה?" היא שאלה אותי כשנכנסנו לחניון. הנדתי את ראשי לשלילה.
"פשוט מקווה שזה לא יהיה כל כך מביך." נאנחחתי בפניה. היא החנתה את הרכב והתחלנו לעלות לכיוון הרחוב הראשי, שם היא נפרדה ממני ופנתה אל המשך הרחוב, כשאני חציתי אותו. היא אמרה לי שהיא נפגשת עם כמה חברים מהצבא. כיף לה, חברים שאתה מכיר בצבא זה דבר מדהים.
עליתי לכיוון התקליט, בר שניסיתי להתחמק ממנו בחודשים הראשונים אחרי הפרידה, רק בגלל כמות הפעמים שאני והוא ישבנו שם. ניסיתי להכין את עצמי מראש לפגישה הזו, למרות שלא ידעתי למה לצפות ממנה. הנחתי שיש לו משהו מפתיע לספר לי, והנחתי שאני אתן לשיחה לזרום עד שארגיש שאנחנו נכנסים לנושאים שאין לי אינטרס לדבר עליהם, דברים שסתם ידכאו לי את הערב. ראיתי אותו יושב בשולחן קטן, עם בירה של חצי ליטר, וכשקלט את עיניי חייכתי חיוך קצר והתקדמתי אליו. אלוהים, שכחתי כבר כמה הוא נראה טוב, שכחתי כבר כמה אני מרגישה רגועה כשאני קולטת את העיניים שלו. הוא התקרב ונתן לי נשיקה בלחי וחיבוק קצר, ממש קצר, ואני סירבתי שהוא יהיה כל כך קצר.
"השתנית קצת." שברתי את הקרח ואמרתי אחרי החיבוק. הוא צחק והניח את ראשו על שיערו.
"כן, לא מתאים לי מגולח לגמרי הא?" הוא צחק.
"אפשר להתרגל." אמרתי והתיישבתי בכיסא שמולו. הוא לקח עוד שלוק אחד מהבירה ואני הסתכלתי על התפריט שהם עוד לא לקחו. לא ידעתי מה בא לי לשתות, לא ידעתי מה בא לי להגיד, לא ידעתי מה בא לי לעשות.
"מה לקחת?" שאלתי אותו והרמתי את ראשי אליו. הוא חייך והציע לי לטעום. לקחתי את הכוס שלו ושתיתי שלוק אחד. טעים, לא רע, אני לא צריכה כל כך הרבה. קראתי למלצרית, עדיין בלי להחליף עוד כמה מילים עם יותם, הזמנתי שליש של מה שיותם לקח, והוא אמר את שם הבירה שהוא ביקש, היא חייכה ושאלה אם נרצה עוד משהו ליד.
"רעב?" שאלתי אותו בחיוך. הוא ציקצק בלשונו וחייך חיוך קצר. חייכתי אליה ואמרתי שבינתיים אנחנו בסדר. היא חייכה והלכה לדרכה.
"ליאת אני יודע שהכל ממש מוזר לך," הוא פתח ואמר והרמתי את מבטי אליו, "אבל ספרי קצת מה שלומך, איך עוברת החצי שנה האחרונה?"
חייכתי, מרגישה שבסופו של דבר צריך לצאת מהמצב המביך הזה רק על ידי שיחה. אז התחלתי לספר לו קצת על המפקדת, על המקום, על התנאים, על איך זה להיות כל כך קרוב לבית כל הזמן. הוא התעניין אם אני ממשיכה לדגמן, ואמרתי לו שבדיוק נפגשתי עם יפעת לפני כמה ימים, וקיבלתי את הקטלוג החדש. הוא אמר שהוא בטח מקסים, שהוא זוכר מהקטלוגים הקודמים שהוא ראה שזו עבודה מטורפת לעבוד על ליצור כזה, אבל שהתמונות ברורות, הבגדים מדהימים והפוזות נכונות.
"זה כבר מרגיש כל כך טבעי שאין פוזות, אני קצת שומעת על הבגדים ונעמדת מול המצלמה. בתמונות הראשונות אני תמיד צוחקת מהסיטואציה, שתיים שלוש תמונות ואני מתפקסת."
"את עדיין נהנית מזה?" הוא שאל מתעניין.
"בוודאי, יש בזה משהו מטורף…" נאנחתי והסתכלתי עליו בחיוך קצר.
"יותם מה החדשות?" הרי אנחנו יכולים ללכת כל היום סחור סחור, עם לשאול איך אנחנו, אבל יש סיבה לזה שאנחנו יושבים כאן. ציפיתי שהוא יגיד לי שהוא יוצא עם מישהי שאני מכירה, ציפיתי שחס וחלילה הוא יגיד לי שקורה משהו בבית.
"את תשנאי אותי על פרץ הנוסטלגיה שאני אעלה לך כרגע, אז אני מכין אותך מראש, בסדר?"
"בטח." חייכתי אליו חיוך מאולץ. כל כך לא רוצה לשמוע על מערכת היחסים שהייתה לנו.
"את זוכרת שדיברתי איתך על זה שהחלום הכי גדול שלי זה להיות בצנחנים בצבא?" הוא שאל. חייכתי אליו וצחקתי צחוק קטן.
"זוכרת? זה אחד הדברים שהכי דיברת עליהם בכל כיתה י"ב" נאנחתי בחיוך. הוא צחק והסתכל עליי מחויך, "אבל מה זה קשור? אתה בצנחנים מהגיוס כבר."
"צניחה ראשונה זה לא דבר שקורה כל יום." הוא אמר. קפאתי למשמע דברו, והסתכלתי עליו מופתעת. הוא נאנח ונשען אחורה על כיסאו ואני עדיין הסתכלתי עליו קפואה, מרגישה רק את קצוות פי מתעגלים כלפי מעלה.
"אתה בטח מאושר." נאנחתי בחיוך כשיצאתי מהשוק. הוא הסתכל עליי בחיוך והנהן אליי. נשענתי על כיסאו, מעבירה את ידי בשיערי, מופתעת ונאנחת. וואו, הוא חיכה לזה כל כך הרבה זמן.
"אני…" "אתה…" אמרנו שנינו ביחד. צחקנו אחר כך ואמרתי לו שהוא יכול לדבר, והוא התעקש שאני אדבר, כמו משחקי האגו שהיינו עושים כל כך הרבה פעמים, כמו המשחקים הקטנים שהרבנו בהם כדי לעצבן אחד את השני וכדי לאהוב אחד את השני.
"אתה חיכית לזה כל כך הרבה זמן… זה היה הדבר היחיד שדיברת עליו, חיכית לעבור את כל הדברים ולדעת שאתה באמת שם, למרות כל הקשיים, לשרוד את כל מה שהם מבקשים בהתחלה כדי להגיע לצניחה הראשונה שלך. אני זוכרת שתמיד אמרת לי שאתה לא מפחד מגבהים, לא מפחד לראות את כל הארץ מלמעלה, שזה מראה מדהים, ושאתה רק רוצה לצנוח כחלק מהחיילים של הצבא, כחלק מהצנחנים. זה כאילו אתמול אמרת לי שאתה מאמין בזה שחלומות באמת מתגשמים." הוא הסתכל עליי בחיוך ענק, לא מזיז את מבטו ממני, ואני חייכתי מובכת. לעזאזל, תפסיקי, תפסיקי להעלות כאלה נוסטלגיות שרק יפגעו בך אחר כך, יפגעו בך בכך שכל כך תתגעגעי למה שהיה ומה שחווית. הרי לא באמת הפסקת לחשוב עליו בחצי השנה האחרונה הזו, ולא באמת הפסקת לדאוג לו, ועל כל תמונה קטנה שהוא העלה את חייכת שעה, ורק רצית לדעת שהוא בסדר. והוא יושב כאן מולך, ומחייך אלייך את החיוך ששבה אותך בפעם הראשונה שבה דיברתם, אז רק תנסי קצת להישאר אדישה. עדיף שהבנאדם הזה יסחרר לך את הראש אחר כך?!
"מה קרה?" הוא שאל אותי בפרצוף דואג, כנראה שם לב להבעת הפנים שלי שהשתנתה, לשמחה שלרגע הגיעה ונכבתה מחדש.
"שום דבר," חייכתי אליו, "אני ממש שמחה בשבילך. מזל טוב, באמת." הוא הנהן אליי בשקט, וישבנו לרגעים שותקים אחד מול השנייה. שקט מעצבן, כשמרגישים שכל מי שמסביבך מדבר ורק אתה עסוק בלשתוק, במחשבות, בעצב.
"קבעת עם עוד מישהו? הרי עד שאתה יוצא חמשוש אז הגיע הזמן לפגוש כמה חברים לא?"
"אני מניח שאני אראה את הרוב מחר, מעטים כמוני יצאנו היום, הרוב יצאו מחר בבוקר." הוא אמר לי בחיוך. חייכתי אליו חיוך מאולץ וביקשתי מהמלצרית חשבון. יותם קלט את מעשיי, נאנח והוציא מהכיס שלו שטר של חמישים שקל.
"עליי, זה בסדר, אל תשלמי." הוא אמר. פעם שלישית בשבועות האחרונים שאומרים לי לא לשלם. מול יותם זה לא עסק.
"יותם כל גרוש שאתה מקבל אתה חוסך, אתה צריך את הכסף הזה, אפילו עשרים שקל, זה כמו שעה בביביסיטר. אל תדבר שטויות, בסדר?"
"ליאת אני באמת מתעקש," הוא אמר, והאופן בו הוא אמר 'ליאת' הכאיב לי כאילו הכניסו לי בוקס בבטן, "ממילא הטרחתי אותך לפה בערב שיכולת לקבוע משהו אחר."
"לא באמת הייתי רוצה פגישה אחרת מול לפגוש אותך, אל תחשוב שאתה ברירת מחדל." אמרתי, הוצאתי שטר של חמישים שקל מהארנק ונתתי למלצרית עוד לפני שהוא הספיק לשים את הכסף שלו. הוא הסתכל עליי, משועשע מהסיטואציה, והמשיך להחזיק בשטר של החמישים שקל. אני מכירה אותו, להבדיל ממני, המשפחה שלו לא יכולה לקנות עוד דירה בבית המקביל כדי שאחד הילדים יהיה עצמאי, היא לא יכולה לממן יותר מידי חופשות משפחתיות ובילויים. הוא השקיע את החיים שלו בזמן ששנינו יצאנו, לפנק אותי במתנות וברגעים קטנים, והרבה פעמים פשוט לא היה אכפת לי מהכסף, הבנתי שאם שנינו רוצים לבלות, אז אני אדאג לזה, ואממן את זה. ההורים הבינו לגמרי. גם היינו נורא צנועים בקשר הזה, לא רצינו לשבת כל הזמן ולאכול בחוץ, אהבנו את הבתים אחד של השני, את הלהיות אחד עם השני יחד.
"שמור את זה, באמת, לפגישה של מחר, תעשה לי טובה." הוא הנהן אליי בשקט ותחב את השטר בחזרה לכיס שלו.
"איך את חוזרת הביתה?" הוא שאל אותי. האמת שלא ידעתי מה לענות, אז אמרתי לו שאני מניחה שאקח אוטובוס או מונית הביתה. לא רציתי להטריד את החברה שהקפיצה אותי לכאן. קמנו מהשולחן, מתחילים לרדת למטה לכיוון הרחוב הראשי, ומשם להתפצל. הלכנו שותקים אחד ליד השני, נושמים את האוויר הקר של הלילה.
"יותם אני באמת שמחה בשבילך, באמת, אני יודעת שאתה לא מאמין לי," אמרתי והוא נעצר, מסתכל עליי, "מאושרת שהגשמת את החלום שלך, שאתה עושה משהו שאתה אוהב, שלמרות שכל כך קשה אתה מצליח להתמודד, בדיוק כמו שתמיד התמודדת."
"אז למה את ככה? את עדיין כועסת?" הוא נאנח.
"אמרתי לך בצהריים, אני לא כועסת, באמת, כבר הפסקתי לכעוס."
"אז מה…" הוא נאנח אובד עצות.
"אל תגיד לי שהערב הזה לא העלה לך מחשבות עלינו, על מה שהיה, ועל הקשר שהיה לנו. אל תגיד לי שלשבת בתקליט לא העלה לך כלום, לצחוק על זה שאני תמיד טועמת ממה שאתה שותה, ובחמישים אחוז מהמקרים שותה אותו דבר, אל תגיד לי שהאופן שבו השיחה התנהלה בכזו טבעיות בהתחלה לא הרגיש לך מוכר מידי."
"את חושבת שזה לא הורג אותי מבפנים?" הוא נאנח, "את חושבת שלא חשבתי על כל זה, והתחרטתי שבע מאות פעם שקבעתי איתך ועוד במקום הזה?"
"אני שמחה לדעת שאתה מתחרט על זה שראית אותי." אמרתי לו, מתרחקת ממנו קצת. לעזאזל, אני חייבת לעוף מפה.
"ליאת אני לא…"
"לילה טוב." אמרתי לו, לקחתי את הרגליים שלי והלכתי משם, רצה כמה שיותר מהר כדי להתרחק, והולכת אל המקום שבו עוצרות המוניות. לא משנה אוטובוס, אני רק רוצה להתרחק מפה, אני רק רוצה לזכור את זה שהוא שמח ולשכוח את הפגישה, לחשוב שרק שמעתי מחבר על זה שהוא בסדר. אני לא יכולה לראות אותו. אני לא יכולה, אני אוהבת אותו יותר מידי מכדי לראות אותו ולהבין שהוא כבר לא שלי.