אהבה נשברת- פרק שביעי

במשך שעתיים אני אכלתי, הכנתי שיעורים, ראיתי טלוויזיה ודיברתי עם חברות שלי עד אותו רגע גורלי שבו בן אמר לי, "תתארגני, עוד חצי שעה מתחילה המסיבה".
לקחתי נשימה עמוקה ונכנסתי להתקלח.
כשסיימתי הלכתי לכיוון הארון שלי ונתקלתי שוב פעם בארגז המעצבן הזה.
אני חייבת לסדר את הארון שלי.
הוצאתי סקיני ג'ינס שחורים, חולצה מכופתרת עם נקודות קטנות והלבשה תחתונה. התלבשתי מהר והתלבטתי מה לנעול.
אולסטאר? פשוט מדי. מגפי עקב? רשמי מדי. נעלי ג'ז? מושלם.
נעלתי את נעלי הג'ז שלי, ייבשתי את שיערי והסתרקתי.
עכשיו איפור עדין ואני מוכנה.
תוך חמש דקות הייתי מוכנה כשבידי הפלאפון שלי ויצאתי מהחדר.
רק ליתר ביטחון, חשבתי ונעלתי את הדלת של חדרי.
**
הבית שלי היה מסודר ואפילו הייתה במה קטנה מאולתרת בסלון עם מערכת הגברה ומיקרופונים. במטבח היו סוגי שתייה שונים וחטיפים קטנים לנשנוש.
מתי בן הספיק לעשות את כל זה?
ככל שהזמן עבר כך יותר אנשים זרמו לבית שלי. איזה מזל שאימא לא פה אחרת היא הייתה מתחרפנת.
גם החברים שלי הגיעו חוץ מאנבת'. היה לה אירוע משפחתי.
בסביבות השעה עשר וחצי הגיעו הארי סטיילס וחבורתו.
אוי, לא. גם הם פה?
ניסיתי להיבלע בצללים ולרקוד רק עם החברים שלי כדי שהארי לא יבחין בי וגם לא פלישיה שהגיעה אחריו לכל מקום.
"ג'יים", בן קרא לי.
הסתובבתי לעברו, "מה?", שאלתי.
"אני רוצה שתבואי ותשירי בבמה", בן אמר בחיוך.
"הו, לא", אמרתי מיד, "אני לא עושה את זה".
אסטריד שמעה את השיחה וישר נדחפה, "כן!", אמרה בהתלהבות.
"אני וליאו נלווה אותך", אמרה.
"איך?", שאלתי, "ליאו מנגן על תופים ואין כאן תופים. וחוץ מזה אנבת' לא כאן וזה לא פייר בשבילה".
אסטריד צחקה. "תשתחררי כבר, אלוהים. אני רק אלווה אותך על הגיטרה החשמלית שלך ואת תנגני בגיטרה הקלאסית ותשירי".
"אוקיי", אמרתי.
אני ואסטריד עלינו במדרגות לכיוון החדר שלי כדי לקחת את הגיטרות שלי.
כשהגענו לחדרי, הוצאתי את המפתח ופתחתי את החדר.
"את באמת נעלת את החדר", אסטריד גיחכה.
"ליתר ביטחון", אמרתי, "אני לא רוצה שהמקום שבו בטעות ייווצר ילד זה יהיה פה. על המיטה שלי".
אסטריד צחקה ואני לקחתי את הגיטרות שלי מהמעמד שלהן. הושטתי את הגיטרה החשמלית שלי אל אסטריד ויצאנו מהחדר.
"תרשי לי", אסטריד אמרה ונעלה את החדר שלי.
"חן –חן לך", אמרתי ברשמיות וחייכתי.
ירדנו במדרגות והתקדמנו לעבר הבמה המאולתרת.
בזמן שאני ואסטריד חיברנו את הגיטרות למערכת ההגברה וכיוונו אותן, בן אמר במיקרופון, "עכשיו יבוצע שיר על ידי אחותי, ג'יימי קרטיס".
התקרבתי אל המיקרופון ונשמתי עמוק.
"אני אשיר את Uptown Funk של ברונו מארס", אמרתי.
אסטריד התחילה לנגן את הפתיחה של השיר ואני הצטרפתי אליה.
התחלתי לשיר.
בזמן השיר עשיתי פרצופים, חייכתי, עליתי בסולם, רקדתי, ניגנתי והיה ממש כיף.
הקהל שר ורקד יחד איתי, הרבה שרקו, ואפילו ראיתי את הארי והחברים שלו מתלחשים ביניהם ומסתכלים עליי בחיוך.
כשסיימתי את השיר, כולם מחאו לי ולאסטריד כפיים.
"עוד פעם", צעק הקהל.
"עוד פעם".
צחקתי ממבוכה.
"אוקיי, אוקיי", אמרתי במיקרופון, "אני אשיר את Sugar של מארון 5".
אסטריד התחילה לנגן, אני אחריה והתחלתי לשיר שוב.
אני כל כך נהניתי לשיר על במה. כנראה שזה המקום שלי בחיים, להיות יוצרת, ומוזיקאית.
כשירדנו מהבמה קיבלתי חיבוק מג'ו וליילה.
"הייתן מדהימות", ג'ו צווחה בהתלהבות.
קול מוכר כחכח מאחוריי.
הסתובבתי למראה פניו הנאים של הארי.
"היי, ג'יימי", הוא אמר, "שרת ממש יפה ונתת הופעה ממש טובה. אני נהניתי".
"תודה הארי", אמרתי בחיוך, "גם אסטריד עזרה לי עם הנגינה שלה".
"כן…", הארי אמר במבוכה.
"הארי!", קול קרא.
"אני צריך ללכת", הארי אמר לי בהתנצלות, "ניפגש אחר כך".
נאנחתי בהקלה.
"זה היה מוזר", ג'וני אמר פתאום משום מקום.
"ג'וני", אמרתי בהלם, "הבהלת אותי".
"אמרתי לך לשמור מרחק ממנו, ג'יים", ג'וני נזף בי, "הוא יפגע בך ומספיק נפגעת בעבר".
"ג'וני, תודה על הדאגה", אמרתי לג'וני בחיוך, "אבל אני ילדה גדולה ואני אוכל להתמודד עם זה בעצמי. חוץ מזה אני מדברת איתו רק כי אני עוזרת לו ללמוד למבחן בפסיכולוגיה. שום דבר יותר מזה. יחסים אפלטוניים לגמרי, י-"
"טוב, הבנתי אותך", ג'וני השתיק אותי, "אני מקווה שאת צודקת".
גם אני.
ושנינו הלכנו לכיוון החבורה.