Liattoty
ביקורת?

רודף.

Liattoty 30/07/2015 812 צפיות 4 תגובות
ביקורת?

היא הסתכלה עליי ואמרה שהיא אוהבת אותי, העיניים שלה נצצו אך לא ראיתי בהן עומק. כשהייתי מנשק אותה הייתי מרגיש קרח זורם בעורקיי, מין צמרמורת מהנגיעה בשפתייה. שפתיים עבות ורחבות, שתמיד נמרחו באודם עוצמתי. אהבתי אותה מכל לבי, אך כל יום שעבר שאלתי את עצמי אם היא אוהבת אותי גם.
היא צריכה להודות לאלוהים שיש לה אותי. מנכ"ל של חברת בגדים מצליחה, כל אחת הייתה רוצה גבר עם כסף, גבר נאה וטוב לב. אם היא לא מודה, סימן שמשהו לא טוב אצלה. אולי היא משוגעת. פסיכופתית.
בכל מקרה אני הייתי מאוהב בה, כל דבר בה היה נראה לי מושלם, אפילו החסרונות שלה. רציתי שהיא תדבק אליי כמו מסטיק, ושהמסטיק לא ירד לעולם. אבל אני לא חושב שהיא רצתה שאשאר איתה כמו מסטיק. הייתי לוקח אותה לכל מקום, לאירועי השקות, למסיבות, למפעל שלי. אבל היא לא חייכה. אפילו לא פעם אחת. מה לא עשיתי כדי שתראה אהבה, כל דבר! קניתי לה מתנות בשווי מאות אלפי שקלים, יהלומים וזהב, מסיבות בבית כדי שתוכל להיות עם חברותיה.
היה לי את החשש שהיא בגדה בי. אז שכרתי בלש שיעקוב אחריה. הוא עקב אחריה כל יום, 24/7, מסתכל עלייה מהשמשה של המכונית, מצלם אותה בחנות בגדים. מה לא? אבל היא לא בגדה בי. היא נשארה אומללה גם כשלא הייתי איתה.
לאחר שפיטרתי את הבלש הזמנתי את מריה לשיחה. כך קראו לה. קראתי לה למשרד שלי, היא התיישבה מולי ובנינו הפריד השולחן. היא השפילה מבט וחיכתה שאגיד מילה.
"מריה, מה קורה כאן?" שאלתי, היא הרימה מבט אליי ושוב הייתה לי צמרמורת מהקור שלה. איתה זה היה להיות בחורף לנצח, אתה מרגיש רק קור.
"הכל בסדר." היא עיקמה פרצוף ושיקרה בגלוי. כאילו מבקשת שאשאל מה קורה.
"תגידי מה יש לך!" הרמתי את הקול. היא נבהלה מעט. קמתי מהכיסא והטחתי את ידיי בשולחן. "את בוגדת בי נכון?" הצבעתי עליה. מההלם היא לא הגיבה. "את מנצלת אותי, את הכסף שלי ואת המתנות נכון?"
עכשיו היא קמה מהכיסא שלה.
"לא בגדתי בך! אם אתה סוף סוף שואל למה אני עצובה, זה בגללך!" היא הרימה את הקול.
"את אוהבת בי בכלל?" שאלתי. היה שקט. ידעתי את התשובה בלי שתאמר מילה. היא השפילה מבט ונשפה. "לכי מכאן מריה. לכי ואל תחזרי." לחשתי. דמעות ירדו מעיניי, למריה לקח זמן לזוז ממקומה. בעיקר בגלל שפעם ראשונה ראתה אותי בוכה. היא ניפצה לי את הלב לרסיסים ועכשיו לא נשאר בו כלום. מריה לקחה את התיק וברחה. אני רק רציתי להתאבד.
אבל הנקמה בערה בתוכי. לא יכולתי לתת למריה לברוח בלי עונש, במשך שבוע ישבתי בבית והתאבלתי עליה, היינו ביחד במשך חודשיים, והיא לא חיבבה אותי אפילו קצת.
גרמתי לכך שמריה תתרושש. תבעתי אותה על ניצול ועל גנבה, למרות שלא גנבה ממני כלום, היא ניצלה את תום לבי. ניצחתי בתביעה ומריה הדרדרה לרחוב. כל פעם שעברתי ברחוב היא הייתה יורקת על החליפה שלי, אני רק הייתי זורק עליה מטבע של עשר אגורות.
היא שנאה אותי, אבל המשכתי לאהוב אותה גם כשהייתה מלוכלכת, עצבנית ואומללה. הייתי בטוח שזה מגיע לה אבל ריחמתי עליה, התמונה שלה כהומלסית לא הפסיקה לרדוף אותי, ולשבת לי על המצפון.
פשוט רצחתי אותה. כדי שלא תופיע בחיי שוב. עד היום לא ידעו מי הרוצח, עד המכתב הזה. הרצח שלה היה יותר קל משחשבתי, גם כשיריתי בה המבט הקר שלה עדיין נשאר, אבל אני לבשתי מעיל.


תגובות (4)

סיפור עצוב מאוד אבל ממש יפה

30/07/2015 13:48

וואו. כתיבה מעולה. ממש.
אין מה לתת ביקורת פה, את כותבת מושלם.
אהבתי לגמרי.
אשמח לקרוא עוד קטעים שלך(:

30/07/2015 14:14

אהבתי מאוד. אין הערות כלשהם.

30/07/2015 14:30

חחח ואו תודה רבה! D:

30/07/2015 14:40
5 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך