למה לא?

אני עומדת מחוץ לפונדק והקור מקפיא עצמות.
אני חושבת שירד שלג בקרוב, אני אוהבת את התקופה הזו אתם יודעים, שנייה לפני שהשלג מתחיל והכול שקט, בימים כאלה, אני כמעט מרגישה כאילו אני במקום אחר, בתקופה פשוטה יותר, עם אנשים אחרים ובלי קשר לעיירה מזדיינת הזו.
"היי, יפהפייה." קול מאחורי אומר, ואני צריכה את כל השליטה העצמית שלי בשביל לא להסתובב ולסטור לו.
אני מביטה בסיגריה שלי ותוהה אם אצליח להדליק אותה ברוח העזה הזו, אני יודעת שזה לא בריאה, אך אני לא אצליח לעבור את השיחה הזו בלי סיגריה.
אני מסובבת את ראשי, רק מעט, רק מספיק בשביל להביט בט לשנייה, יודעת שאני לא רוצה לראות אותו יותר מזה.
זה כואב אתם יודעים, שמישהו שפעם היה כל-כך חשוב לי יכול לעשות דבר כזה, שהוא יכול לרסק את ליבי לחתיכות.
"התגעגעתי." הוא אומר במין קול קטן כזה, מהסוג שפעם היה גורם לי לוותר לו על הכל והיה שולח אותי אל תוך חיבוקו בשנייה, אך מתברר שהקול הקטן והמסכן הזה לא עובד על ליבי המנופץ והמדמם.
"אני יודעת," אני אומרת באדישות."קראתי את ההודעה שלך." הוא תופס את המקום על גדר לידי, אך אני מתעלמת מקרבתו, לא רוצה שום קשר אליו.
"אז מה הבעיה?" הוא שואל, קוצר הרוח בקולו נשמע בברור, ואני צריכה לנעוץ את ציפוריני במעקה בשביל לא לסטור לו.
"הבעיה היא, שאתה לא היית פה כבר כמעט שנה,"אני מרגישה צורך לצעוק אך אני יודעת שזה לא ישנה דבר."והדבר היחיד שקיבלתי ממך, הייתה ההודעה ההיא." אני לא בטוחה למה אני בכלל עונה לו, אבל זה לא חשוב כי סוף סוף הצלחתי להדליק את הסיגריה שלי.
"למה ציפית?" הוא שואל, קולו קר כקרח, ואני יכולה כמעט להרגיש את עיניו נעוצות בפניי.
"ציפית שאני אעמוד מתחת לחלון שלך ואצעק לכל העולם שאני אוהב אותך או משהו בסגנון?" הוא שואל ותופס בידי, כנראה חושב שזה יגרום לי להביט בו, אך במקום זה אני מוצאת את עצמי בוהה בידינו.
"זה לא חשוב." אני אומרת לו ומסתובבת ללכת, נמאס לי מכל זה, ואני לא רוצה לבזבז יותר את הזמן שלי עליו.
"למה לא?"הוא קורא אחריי, ואני לא יכולה להמשיך ללכת, אז אנ ימסתובבת לעברו ובפעם הראשונה הערב אני מביטה אל תוך עיניו.
"בגלל שזה מאוחר מידי."