מבוך האשליות- פרק 6

סוכה רחבה ומאולתרת ניצבה במחנה פשוט ונסתר בין חלקת עצים שרבים מגיעים אליה רק בטעות. התאומים הצעירים תכננו את המשך המשימה שלהם. בעולם פשוט זה היה אבסורד לחשוב שהם יוכלו לשרוד אחרי כל מה שעברו, אבל היות והמקום הזה הוא בכלל לא פשוט, כל דבר אפשרי.
כמו כולם, גם הם איבדו מישהו יקר להם. שלא כמו כולם, הם הצליחו לשרוד אחרי זה מהר מאוד.
"מה אנחנו עושים כאן?" מוריאל, הילד, לבסוף שפך את מה שעל ליבו. "אסור לנו לעצור, אמילי."
אחותו רק חייכה מדבריו. היא הייתה רגילה לשיגעונות ולאובססיות שתמיד הציפו אותו, לכן לא התרגשה מהטון העצבני שלו.
"במסעות תמיד יש צורך ברגע של מנוחה." היא הסבירה לו.
"אני לא עייף." הוא השיב לה מיד כדי לשכנע אותה שצריך להזדרז.
"ומסעות לא יכולים להיגמר ביום אחד." היא הוסיפה. "אתה חייב להיות סבלני."
"אה, את יודעת שסבלנות זה לא הצד החזק שלי." הוא המשיך. "ואנחנו ממש קרובים למצוא את הבן-"
"שפה. מוריאל." היא עצרה אותו מלהמשיך, והשתיקה אותו. הוא נאנח בתבוסה קלה. "אנחנו נגיע אליו בסופו של דבר."
"אבל איך את יכולה להיות כל כך רגועה?" הוא התקשה להבין אותה.
"כי אני לא דואגת. אני יודעת שהסוף בטוח." השיבה. "אני יודעת שנצליח בסוף."

טוביאס, הבחור הזר היה מפתיע מאוד במעשיו. הוא החליט להישאר איתם ולעזור להם עד שיתאוששו לגמרי. ג'יימס התפלא ממנו. לא כל אחד יחליט לעשות את זה סתם כך. הוא חשד שיש לו מניע נסתר, הוא רק לא ידע מה הוא.
זה הזכיר לו את הפעם הראשונה שפגש את חבריו. אז הם רצו לנצל אותו. יותר נכון, את היכולות שלו. עם הזמן הם נכנעו לו, והפכו לפקידיו. הוא היה ילד קטן כשפגש אותם, וזו בוודאי הסיבה למה הם חשבו שיוכלו לנצל אותו. מישהו כבר ניצל אותו פעם, וזה לא נמשך לזמן רב. הוא לא אחד שאפשר לנצל בקלות כזאת, וכשמישהו רוצה ממנו משהו, הוא יודע.
"למה עזרת לנו?" הוא פנה אל טוביאס בעיניים מכווצות וחושדות. הוא חייך כששם לב למבט ששיגר לו.
"אסור לאדם לרצות לעזור לחבריו?" הוא השיב לו בשאלה משלו.
"בוודאי שמותר." ג'יימס מצא את עצמו עונה לו ראשון. "אבל אנחנו לא חברים."
"עדיין לא." טוביאס תיקן אותו. "אתה אף פעם לא יכול לדעת."
הוא שם לב שהוא כלל לא מביט בו. בכל משך זמן שיחתם הקצרה הוא הפנה את מבטיו לכל כיוון, מלבד לפניו. הוא גיחך בקלילות, אך לא משמחה. נראה שהבחור יודע מול מה עליו להתמודד. החשד שהיה לו- התאמת.
"אם אתה אומר," טוביאס המשיך לאחר השתיקה הקודרת שעברה בניהם. "אני דווקא מעוניין בעזרה. משהו שאתה במיוחד יכול לעזור לי בו."
הם העבירו אחד בין השני מבטים שאמרו הרבה עד כדי שהיה בלתי אפשרי לדעת מה הכוונה הישירה שלהם. מחשבות מעורבות הסתחררו במוחו של ג'יימס, והבחור העביר לו מבט שיעזור לו לסמוך עליו בכל זאת.

סקיי המשיכה במסעה לבד.
היא לא הייתה בנויה למקום הזה, לא מאז שזכרה את עצמה שם וגם לא עכשיו. יכולות שינוי הלביא שלה הצליחו להציל אותה לא פעם ולהרתיע איומים, אבל הנפש הרגישה והביישנית שתמיד אפיינה אותה התקשתה לעשות זאת, והיא לא ידעה עד מתי תוכל להמשיך בהצגות הקשוחות שלה.
פניה הלבנות ושיערה הבהיר שידרו תום ורוך, וזו הייתה היא בדיוק.
כבר הרבה זמן שהיא הכריחה את עצמה להשתנות ולהיות חזקה וקשוחה יותר, אבל זה לא היה קל. כל מי שפגשה וראתה בחייה הצליח לעמוד על שלו ולשלוט בדרכו, והיא- הלכה עם הזרם. לפעמים היא תהתה איך היא עדיין בחיים. הרבה אנשים בסביבת העוקף של מבוך השיחים שהגן על הארמון היו חסרי נאמנות, בוגדניים ואגוצנטרים, חשבו רק על עצמם. היא תמיד קיוותה שתוכל להשיג שותף שתוכל לבטוח בו ושבאמת יעזור לה, אבל היא לא יכלה להיות להסתכן בבגידה.
רגלה עצרה לאות קול המקל השבור שדרכה עליו. היא הסתקרנה שנמצא מקל יחיד על השביל. מיד אז נזכרה שאולי עדיף לה להסתתר בין העצים. היא השיגה בגדים חדשים לאחר השינוי האחרון שלה. בגדים חומים ולבנים שיעזרו לה להסתוות בטבע ומגפיים גבוהות וחומות שתאמו לאדמת הקרקע. היא הוסיפה לסגנון שלה גם שכמיה בהירה בעל ברדס רחב שוליים, לפעם הבאה שתיאלץ להשתנות, שלפחות תהיה לה האפשרות להסתתר עד שתשיג שוב בגדים.
היא פנתה אל תוך היער ונוספה לגלות עוד ועוד ענפים דקים וחזקים, מעוקמים כמו זנב החתול השקרן וישרים כמו קרן אור באמצע היום. הם נתנו לה רעיון נחמד שלא יזיק לה לנסות.
היא החלה לאסוף מהאדמה מקלות מסוגים שונים, כמה שיותר. היא בחרה במקום מסתור שקט בו תוכל לשבת לכמה זמן ולהוציא את הרעיון שלה לפועל. מחגורתה החדשה היא הוציאה סכין קטנה ומשומשת שלמזלה נשארה בנדן הקטן שהיה מחובר אליה. היא בחנה אותו טוב ולאחר מכן החלה לגלף את אחד הענפים שבערימה שבנתה על ידה.