מלאכים קטנים – פרק שלישי

הבית של אמנדה נראה כאילו יצא מקטלוג של עיצוב בתים, כל רהיט, כל נברשת, הריצוף – הכל נעשה בטוב טעם. אפילו את החדר שלי בביתה היא צבעה בצבע שמנת והכריחה אותי לתלות קצת פוסטרים, להיראות כמו נערה מתבגרת נורמלית. כשתליתי בתגובה פוסטרים של להקות רוק שונות משנות השמונים והתשעים היא נענעה את ראשה בתנועת "לא" אך עזבה אותי לנפשי.
החדר שלי היה מורכב ממיטה זוגית נחמדה – שעד היום אני מודה לאמנדה עליה – משולחן כתיבה שעליו כרגע נחו הפלאפון שלי ויחד איתו המחשב העתיק שלי, הכיסא שלי, ארון הבגדים הבינוני ושידת הספרים ליד המיטה.
אם לומר את האמת, באמת אהבתי את החדר הזה. החדר הישן יותר שלי היה בקושי זכור לי ואיתו גם הבית הישן כמעט זכור לי וממילא, הוא כבר נמכר לכן אפשר להגדיר את החדר הזה כחדר היחיד והראשון שלי.
שוב התמלאתי בתחושת התודה העמוקה הזו לאמנדה. מבחינתי זה לא מובן מאליו לאמץ ילדה גם אם הייתי האחיינית שלה, עדיין, לקחת מחוייבות על ילד זה אף פעם לא דבר קל במיוחד לא על ילדה כמוני.
אמנדה הייתה בערך בת שלושים וחמש, היא דמתה לאמא שלי אך בוא זמנית הייתה ההפך הגמור ממנה. היו להן אותן עיניים רק שהעיניים של אמא שלי היו לרוב עייפות ולא מלאות באיפור כמו שהיו עינייה של אמנדה, השיער של אמא שלי היה קצר – כמו שלי – ואילו השיער של אמנדה הגיע לה בערך עד אמצע הגב והיא הייתה משתמשת במחליק לשיער בטענה שזה מה שהגברים אוהבים כיום, שיער חלק.
כשאמא שלי חייכה, נראה שכל קומץ צער, עייפות וכאב נעלמים ממנה ואם מישהו היה מביט בה היה מרגיש גם הוא שהם נעלמים גם ממנו. החיוך של אמנדה היה חיוך מתנשא מעט, אבל עדיין אהבתי אותו. נכון, אמנדה מעולם לא תוכל להחליף את אמא שלי אבל אני שמחה שיש לי אותה.
אמנדה התחתנה בגיל נורא צעיר, אולי עשרים? אני לא בטוחה. בעלה והיא רצו ילדים אך מסתבר שהיא לא הייתה מסוגלת להביא ילדים לעולם והוא עזב אותה שנתיים אחרי בטענה שהוא לא רוצה לאמץ, אלא שהוא רוצה ילדים משלו עם אישה "נורמלית" לתקופה מסוימת אמנדה לא הייתה אמנדה – לא אותה אישה על עקבים גבוהים, שמלות מהודרות וההיגיון של הנשים של פעם.
היא הייתה שבורה.
אבל זה עבר, אני מניחה, כעת יש לה חבר צעיר ממנה באולי שש שנים מה שלי גורם קצת להירתע אבל בכל זאת, נראה שהיא אוהבת אותו אז מי אני שאשפוט.

השעה עכשיו שמונה וכשאני מבטה באמנדה מתגנדרת לקראת הדייט השמונה אלף עם מאט, החבר שלה, אני צוחקת.
"מה?" היא שואלת בדאגה "יותר מידי איפור? אוח שיט, ידעתי." היא נאנחת וממהרת אל המראה.
"זה בסדר." אני אומרת לה.
"רק בסדר? זה לא טוב, אן." אמרה, משתמשת בקיצור לשם שלי.
היא כרגע לבשה שמלה שחורה, שנצמדה אליה והגיע עד לברכיה בערך עם מחשוף די נדיב, עיניה הכחולות כשלי מובלטות בעזרת עיפרון שחור וקמטיה נסתרים, הו נפלאות האיפור.
"את נראית מדהים, עכשיו לכי כבר." אמרתי בעודי שומעת את הרכב של מאט מצפצף מלמטה.
"טוב, אם את כל כך רוצה להיפטר ממני הנה אני זזה." היא אמרה, היא נישקה אותי בלחי ויצאה.
גלגלתי את עיניי, אהבתי אותה אבל מראה חיצוני אצלה היה בראש הרשימה ולפעמים זה יכול היה לתסכל ולשעשע אותי באותה הזדמנות.
עכשיו משהיא הלכה הנחתי לגופי להשתרע על הספה ונאנחתי כשהבנתי ששלט הטלוויזיה רחוק ועד שמצאתי תנוחה נוחה אצטרך לקום להביא אותו. קמתי על רגליי, גוררת אותן לאזור הטלוויזיה שם על השידה ישב השלט השטני.
כשהושטתי את ידי לעברו, בתזמון מושלם, צלצל הפלאפון שלי.
שיניתי מסלול לעבר החדר שלי, והושטתי את ידי לעברו מנתקת אותו מהמטען ומתיישבת על הכיסא. הבטתי על הצג – "ג'וש" לא הייתי מאותן בחורות שנוהגות להוסיף כל מיני כינויים לשמות בפלאפון, זה בלבל אותי ונראה לי מרתיע. כשלחצתי על "ענה" שמחתי לשמוע את הקול של ג'וש.
"אני חולה." הוא אמר, ללא הקדמות בקול צרוד.
"לבוא לטפל בך?" שאלתי ובתגובה שמעתי את הצחוק שלו.
"אני הייתי שמח אם היית באה לטפל בי." אמר "אבל התקשרתי לתת לך קצת מהרכילות החדשה בשכבה."
גלגלתי את עיניי.
"אני יודע שזה לא מעניין אותך, אבל בגלל שאני גם מעורב חשבתי שכדאי לספר לך." אמר.
"קרה משהו רציני?" שאלתי.
"לא לא, פשוט מחר תלמיד חדש הולך להצטרף לבית הספר שמעתי שהוא חצי יפני חצי אמריקאי-" אמר ואני קטעתי אותו "זה שילוב מוזר." אמרתי.
"כן, ואני זה שצריך להתחבר אליו – המורה לחצה עליי אז הסכמתי." הוא אמר ואני גיחכתי.
"אתה לא רציני נכון? אנחנו לא בגן, אני מאמינה שהוא יכול להסתדר לבד." אמרתי.
"כן אבל מה אני יעשה שהיא מוכנה לעשות לי מבחן חוזר רק בתנאי הזה?" הוא נאנח "בקיצור תעזרי לי?" הוא שאל.
"בשמחה." אמרתי, חיוך נפרש על פניי, גם אם המורה לא הייתה מכריחה אותו הוא היה עושה את זה, כי זה ג'וש והוא עוזר לכולם וככה זה.
עם זאת, באותו הזמן, לא חשבתי על כמה תועלת ויחד עם זה כאב יביא כל העניין.