The Undercover Nerd-סיפור מתורגם על הארי סטיילס-פרק 13

פרק 13

אמרנו ביי אחד לשני, נכנסתי לאוטו שלי ונסעתי. למזלי סיימון הסכים לי להשתמש ברנג'ר רובר שלי גם כשאני חנון.

לונדון הייתה שקטה הערב. אולי בגלל שלא הערכתי מספיק את העבודה שעשתה או אולי בגלל שניסיתי לשנות את דעתה בנושא שבו היו לה דעות נחרצות. אם היא רק הייתה יודעת שאני הארי סטיילס אולי היא הייתה מסתכלת על זה בדרך אחרת או שהיא הייתה משנה את נושא הפרוייקט. אולי היא הייתה מרגישה צודקת כי לא הייתי נחמד אליה בהתחלה. אבל מה יכולתי לעשות חוץ מלחשוב שאני צודק? שאני לא אשם? נכון אני לא יכול לעשות הרבה לגבי זה. היא נגעה בנקודה חשובה אצלי-להיות מפורסם.

אבל כשהיא תדע מי אני, אני בטוח שהיא תשנה את דעתה. בדיוק כמו שאני חוזר לאט לאט להיות הארי הישן שדחקתי הצידה יותר מידי זמן.

די אהבתי את השינוי אם להיות כנה. התגעגעתי להארי הישן. חזרתי להיות אני. לאט לאט הפכתי לחבר של מרסל. אהבתי שאף אחד לא זיהה אותי ושהפאפארצי לא עקבו אחריי. אבל הכי חשובה הייתה לונדון. לידה הרגשתי מובן ונורמלי. נורמלי כמו כל בן אדם אחר. כמו עם הבנים גם עם לונדון אני יכול להיות באמת אני.

אני לא יודע אם היא הסיבה לזה אבל מאז שאני באוניברסיטה לא התחלתי עם שום בחורה. הארי היהיר אהב להתחיל עם בנות אבל הארי של עכשיו שהוא הארי הישן היה שונה. ברור שהייתי מתחיל עם בנות גם פעם אבל זה נורמלי לנער מתבגר. פתאום התחלתי לראות הכל מנקודת מבט שונה ואהבתי את זה.

כל הנסיעה הביתה הייתי שקוע במחשבות שלי. חשבתי איך להוכיח ללונדון שמפורסמים פשוט בודדים לפעמים ושהם רק מחפשים תשומת לב….כמו שאני הייתי. אפילו שיש לי משפחה שאוהבת אותי הרגשתי לבד בים המצלמות כמו אוקיינוס בלי סוף שאני אף פעם לא אשחה בו. אבל עכשיו יש לי את לונדון ואני כבר לא מרגיש לבד יותר.

למזלי היא נתנה לי זמן. כן זמו זה מה שאני צריך. יש לי תוכנית ואני לא צריך לדבר עם סיימון עליה. הוא כבר אישר את זה בדרך עקיפה. רציתי להינות ממרסל עד הסוף.

הגעתי לאוניברסיטה שלושה חודשים לפני סיום השנה. אמרתי שהגעתי מ'אוניברסיטה אחרת' כי ההורים שלי עברו ממערב אנגליה ללונדון עיר הבירה ויש לי רק עוד חודשיים לסיום הלימודים. אז אני יזרוק את מרסל לפח אבל עד אז אסור שאף אחד יידע מי אני באמת.

"היי חבר" נייל אמר וחיבק אותי.

"יש לנו ראיון נכון?" שאלתי אותו.

"כן ואנחנו שרים כמה שירים מהאלבום" נאנחתי.

הקול שלי סבל קצת כי התאמנתי מלא אתמול בלילה. עוד ארבעה חודשים מצלמים את הקליפ שלנו של "Best Song Ever" וחודש לאחר מכן אני מסיים אוניברסיטה. אהבתי את הרעיון לקליפ. דיברתי עם הבמאי על הסיפור של הקליפ. הוא חשב שהרעיון שלי טוב ואני לא יכול לחכות כדי לצלם את הקליפ. בנוסף תאריך היציאה של הקליפ מושלם אפילו שאני יצטרך להכריח את לונדון כדי שתצפה בו.

היום לא כל כך דיברנו אחד עם השני. רק עזרתי לה בכימיה עם משהו שהיא לא הבינה אבל בחזרה קיבלתי רק הנהון. אולי היא כועסת עליי, אין לי מושג.

הגשנו היום את העבודה למורה. לונדון הייתה קצת מוטדרת וניסיתי לשכנע אותה שהעבודה הייתה מאד טובה ושהיא עשתה אותה טוב. אני לא יודע מה קורה איתה. אולי היא במחזור.

אבל עכשיו אני צריך להתרכז בראיון עם הבנים….

"הנה זה בא" מלמלתי לעצמי כשאני והבנים נכנסנו לאולפן.

הצרחות של המעריצים המדהימים שלנו גרמו ללב שלי להשתולל בחזה שלי. התחושה הזאת הייתה חדשה אבל עדיין בזכרונות שלי. בכל ההופעות שלנו באקס פקטור הרגשתי ככה אבל אז זה נעלם. עכשיו לונדון הייתה אחראית לחזרה של התחושה הזאת. ושמחתי שגם המעריצים גרמו לי להרגיש ככה. אולי זה היה כי ידעתי שלונדון אוהבת אותי ולדעת שגם המעריצים שלי אוהבים אותי רק שימח אותי עוד יותר.

אבל כשראיתי מי יושב בקהל בשורה הראשונה נשמתי נעתקה. זה לא יכול להיות אמיתי. חשבתי שהיא לא מעריצה.

לונדון?