תשוקה מסוכנת – פרק שש
התיישבתי מול אבידור, הוא הביט בי במבט מצומצם ובוחן למדיי. כאילו ניסה להבין מי אני דרך עיניי.
"את מודעת לזה שעברת כל גבול שם בחדר אוכל, נכון?", הוא שאל ושילב את ידיו השריריות על החזה הנפוח שלו.
"לא בכוונה, זה מן אינסטינקט, לא שלטתי בעצמי",פניו נהפכו לרציניות, הוא הניח את שתי ידיו על צידי הכיסא וחשב מה להגיד כנראה. אבל המבט שהיה בעיניו…הוא חייב להפסיק להיות כזה…גברי.
"לא מעניין אותי, את תלמדי לשלוט על הפה שלך מעכשיו", הוא כאילו פקד עליי. נראה לי שהוא מתבלבל אם הוא חושב שהוא יכול לחנך אותי.
"עדיין לא הגעתי לצבא אז…אתה לא תחנך אותי ותשנה אותי. כבר אמרתי לך שזה משהו שאני לא יכולה לשלוט עליו ואני מבקשת סליחה בסדר?", הרמתי את קולי טיפה, הוא השתתק.
"אוקיי, ההתנצלות מתקבלת", הוא אמר וחיוך קטן עלה על פניי, זה היה קל.
"אבל את נשארת שבת", הוא אמר והחיוך ירד ופערתי את עיניי לרווחה.
"למה?אבל הסברתי לך ש.." "לא משנה מה הסברת לי עכשיו, את עברת את הגבול ואת צריכה לקבל את העונש המתאים", הוא קטע את דבריי וכל הכעס כבר התחיל להצטבר בתוכי.
שלחתי לעברו מבט שהסביר לו כמה שאני שונאת אותו וקמתי מהכיסא.
סובבתי את גבי ויצאתי מהמשרד בטריקת דלת.
"אוח!שונאת אותו, שונאת", מלמלתי לעצמי בכעס.
דפקתי על דלתה של קים ושוב שקט.
"קים זאת אני", צעקתי והיא פתחה את הדלת. נכנסתי והתיישבתי על מיטתה.
"הוא השאיר אותך שבת נכון?", היא שאלה והברישה את שיערה המתולתל.
"כן", אמרתי ושיחקתי עם שיערי. אני עושה את זה תמיד כשאני עצבנית.
"יופי, תהיי איתי ביחד", היא אמרה וחייכה.
"מה?למה את נשארת?", שאלתי ופתאום הרגשתי יותר רגועה, לפחות לא אהיה כאן לבד.
"כי לא התחשק לי לחזור הביתה, לא בא לי להעביר את השבת עם ההורים שלי", היא אמרה והבנתי מה היא הרגישה. אני רציתי לחזור רק בגלל אחי, לא בגלל ההורים שלי.
"אני כל כך מבינה אותך. אם לא אחי הייתי נשארת כאן את כל השבתות", אמרתי וקמתי מהמיטה. התקרבתי אל פניה ומבטה נהפך למבולבל.
"מה את עושה?", היא שאלה בחשש ואני חייכתי מהמבט המבוהל שלה.
"תירגעי, אני רק חושבת על צורת גבות שתתאים לפנים שלך", אמרתי, היא לקחה צעד אחורה.
"לא עזבי, הן יפות ככה", היא אמרה גלגלתי את עיניי והבנתי שזה הולך להיות קשה איתה.
"את סומכת עליי?בבקשה תני לי לעשות לך מהפך, את תראי שזה ישתלם לך בסוף", אמרתי וחייכתי חיוך טיפשי כדי שתסכים.
"בסדר אבל…רק גבות", הנהנתי והושבתי אותה על כיסא.
"תביאי לי פינצטה ומספריים לגבות", אמרתי, היא הוציאה מהתיק שלה והניחה על המיטה.
"אוקיי, תחזיקי חזק", אמרתי לה והתחלתי בעבודה.
"טוב סיימתי", אמרתי לה והיא קמה במהירות מהמיטה והביטה על עצמה במראה. היא הייתה בשוק מוחלט, היא ראתה כמה זה שינה אותה, שעכשיו אפשר לזהות את היופי שלה יותר בבירור.
"וואו, זה…מדהים. תודה!", היא צעקה וחיבקה אותי.
"בכיף אחותי, אמרתי לך לסמוך עליי", היא הנהנה ולא הפסיקה להביט על עצמה במראה.
"טוב, אני עפה לישון, אני ממש עייפה", אמרתי ופיהקתי.
"טוב, לילה טוב ותודה מוניקה", היא אמרה ושוב חיבקה אותי. הרגשתי טוב עם עצמי שגרמתי לה להתחיל לאהוב את עצמה.
"בכיף, לילה טוב", אמרתי ויצאתי מחדרה והתקדמתי לשלי.
***
נכנסתי לחדר אוכל, הוא היה ריק. כולם כבר בבית, כל כך קינאתי בהם כשהם יצאו מהחדרים עם התיקים והמזוודות. רציתי לחזור הביתה, לראות את אחי, אנטוניו. לדבר איתו, לספר לו על בן. הוא בטח היה צוחק עליי, הוא אוהב להציק לי בכל הנושאים הקשורים לבנים.
"צהריים טובים", בן אמר ונעמד ליד העמדה של השתייה החמה.
"צהריים טובים גם לך", השבתי לו באדישות והכנתי לעצמי כוס קפה.
"את לא מפסיקה לעשות בעיות אה?", הוא חייך קלות. הרמתי אליו את מבטי הכועס והנחתי את הכפית שהחזקתי בידי בתוך הכוס.
"מה איכפת לך?לך תציק לתלמידה אחרת ותעזוב אותי בשקט", ירקתי את המילים האלו בכעס וחזרתי לכוס הקפה שלי.
"את יודעת…ההתנהגות הזאת בסוף תרחיק את כל האנשים שמנסים להיות בסדר איתך", הוא אמר ובלעתי את רוקי, הוא שוב מתחיל עם השיחה הזאת שתמיד התקשתי לקבל, כי באיזשהו מקום הוא קצת צודק.
"יופי, לא ביקשתי ממך להיות בסדר איתי", הוא הביט בי במבט קצת פגוע.
"את בחיים לא תשתני, חבל", הוא אמר והחל להתקדם לעבר היציאה של החדר אוכל.
הוא היה חייב לבוא ולהרוס לי את המצב רוח. שונאת אותו.
תגובות (5)
דורשתתת המשךךךךך עכשיווו
תודה רבה על התגובה, מעריכה המון ואוהבת!:)
אני אוהבת שעלילה לא מתקדמת מהר מידי ואת לוקחת את זה באיזי, פרק מדהים ❤
אשמח רק אם יותר תפרטי על איך שאבידור ובן נראים, זה יעזור שתזכירי את זה בפרקים הבאים כי ממש שכחתי את התיאורים (אם בכלל) רשמת.
מקווה שלא נעלבת :)
תמשיכי !
היי, תודה רבה לך. את ממש שימחת אותי עם התגובה הזאת:)
ובקשר לדמויות, רוצה שאעשה פרק שמפרט את המראה החיצוני של כל הדמויות של הסיפור?
אוהבת ומעריכה המון!3>
ובכלל לא נעלבתי, ההפך. אני רוצה שיבקרו את הסיפור כי רק ככה אני אשתפר:)
סיקרנתת תמשיכיי!