והריק הזה..

היא קמה כל בוקר עם החיוך הכי גדול שלה, ומנסה לחשוב מחשבות חיוביות..
אבל איך שהוא, בכל יום.. בסביבות הצהריים.. זה מגיע.
גל העצב הזה, שאי אפשר להתחמק ממנו והוא שורף את כל הבפנים שלה וגורם להכל להתהפך ולהשתגע ולהוציא דמעות ו..להיות ריק.
ריקנות. מזה היא פוחדת כל החיים שלה.
היא אף פעם לא הייתה כל כך לבד, והיא אף פעם לא הייתה כל כך עצובה.
ורע לה. כל כך רע לה.
לקום כל בוקר ולחייך כדי שבני הבית לא יחשדו, וללכת לישון ולבכות עד שהדמעות נגמרות והגוף מתעייף ונרדם לבד..
היא לא מאחלת את התחושה הזאת לאף אחד.
והיא רוצה לצאת מזה, אוהו כמה שהיא רוצה… היא כבר חיפשה בגוגל איך מכירים חברים חדשים.. לא סיפרה לי אם יש ממצאים מעניינים.
ואני רוצה לחבק אותה, ולומר לה שהיא מושלמת! כי היא באמת כן !
היא כל כך מיוחדת ויש לה כל כך הרבה להציע לעולם..
אבל ריבונו של עולם.. זה לא מצליח לה.
ואם הייתי יודעת להתחלק לשתיים הייתי מסבירה לה מה לעשות.