בני הלילה: היוצרים פרק 5: לכידה

פרק 5: לכידה

– תומאס –
הגעתי אל השביל שמוביל ליציאה מהעיירה. השמש נפלה על עורפי ורק גרמה לי להתגעגע אל המזגן שאני זקוק לו וערפדים אל זקוקים למזגן.
"אז הנה השלט המפורסם." אמרתי והבטתי בו, שלט ארוך וגם רחב, עשוי עץ חום קשיח, הייתה לו מסגרת שחורה קשיחה גם והעמודים שהחזיקו אותו היו מעט רעועים. אם הייתי אחראי על ביטחון העיירה הייתי מעיף את השלט הזה ובונה חדש. אבל הם אוהבים את מה שהשלט הזה עבר. הבטתי בו ועליו היה כתוב באותיות גדולות בצבע אדום.
"אתם עוזבים את המילסטון סיטי." קראתי בהדגשה, מדהים שהם קוראים בשם של העיירה 'סיטי.' האמריקאיים האלה. הגעתי לקו השלט. אם אפסע צעד נוסף אני כבר לא אחזור לעיירה. תהיתי לעצמי אם באמת כדאי לי לעשות את זה, הרי אני עוזב רק כי אני הבטחתי לעצמי שברגע שאחסל את ברוס שגם זה לא הלך לגמרי אני אעזוב.
"אתה יודע שאין דרך חזרה." שמעתי את קולה של ג'סיקה מאחוריי, פלטתי נחירה והסתובבתי. היא הייתה כל כך יפה, האור שנפל על שערותיה השטניות הפכו את כל שיערה לבלונדיני יפיפייה. עיניה הביטו בי.
"אמרת שאם אני אומר לך להישאר, תישאר כאן ולא תעזוב," היא אמרה והבנתי לאן השיחה חותרת, שפתיה הדקיקות נעו בהתאמה למילים ואחריהם התעקלו לחצי חיוך.
אחזתי בתיק, מתכונן להוריד אותו.
"אני רוצה שתישאר." אמרה וליבי החסיר פעימה, הורדתי את התיק ומיד התקדמתי אליה. כאשר הייתי מספיק קרוב הנחתי את כפות ידיי על לחיה, סומק עלה על פניה ושמעתי את פעימות ליבה מואצות.
היא רכנה לעבר שפתיי, הנחתי את שפתיי על שפתיה והם נעו בהתאמה. לאחר כמה שניות שהיו נראות כמו נצח התנתקנו,
"אני מצטערת.." היא לחשה, לפתע הרגשתי נעיצה בגרוני. הבטתי לצד, אריק הופיע שם אוחז במזרק לבן שמוצמד לגרוני ולוחץ על הבוכנה. "מקווים שתסלח לנו." שמעתי גם את קולו של כריס ולפתע הרגשתי את מפרקתי נשברת והתמוטטתי על הרצפה.

התעוררתי כאשר עיניי כואבות וגרוני לח ויבש.
"מה הולך פה?" שאלתי בעודי מנסה להבין היכן אני. הייתי במחסן שלנו, כבול בשלשלאות כבדות והדוקות. עשוי ברזל שמעט החליד אך עדיין בשימוש טוב. המחסן היה דיי גדול, יותר חנוק משבבית.
"למה אני נמצא פה, הפעם?" שאלתי בהתלוננות, מקווה שיש מישהו מבעד לדלת. "לא מלקתי לאף אחד את הראש אני מבטיח." קראתי,
"זה לא קשור." שמעתי את קולה של ג'סיקה, מושכת באפה. "זה היה מתישהו אמיתי?" שאלתי, מטה את ראשי לצד בעצבות. דמעה נפלה על הקרקע, דמעה שנפלה מעיניה.
"זו הייתה הדרך היחידה שלך שלא תחשוד." היא אמרה, שמעתי על קולה שהיא מתחרטת.
"לחשוד על מה בדיוק? רציתי לעזוב את העיירה ולא לחזור יותר." קולי נהיה חזק יותר והרגשתי גם טיפה חזק יותר.
"אתה הערפד המכני." היא אמרה לי בלחש, ידעתי כמה פיסות קטנות של מידע על הערפד המכני הזה.
"תזכירי מה זה שוב." אמרתי לה,
"אתה הפרויקט הכי חשוב של היוצרים. לפי מה שהבנו יש לך כוח של ערפד, רעל של איש זאב והתרפאות. כנראה מהירה מאוד." היא אמרה והשעינה את ראשה על הדלת. למרות שלא ראיתי אותה ידעתי מה היא עושה. מין כוח נוסף שיש לערפדים.
"אז אני בן כלאיים?" שאלתי, "לא, לא ממש. אתה גם לא חווה כאב. בכלל." אמרה ודמעה נוספת החליקה מעיניה, "באמת התכוונת לזה?" שאלתי,
היא התיישבה ליד הדלת, שותקת במבוכה. "התכוונתי למה?" שאלה,
"התכוונת לזה שאמרת לי להישאר? או שאת רוצה שאני אעוף מכאן כמה שיותר מהר?" עניתי בשאלה. כמו פינג פונג, אחד זורק שאלה והשני מחזיר שאלה.
"תומאס.." היא התחילה לומר,
"אני לא אכחיש את מה שאני מרגישה כלפייך, דיי מהתחלה ידעתי שיהיה בינינו משהו. אבל ברגע שהרגת או הרגת למחצית את ברוס אני לא יכולה, גם אם לא הרגת אותו בסופו של דבר אתה הלכת על קרח מאוד דק כאשר עמדת לחסל אותו." היא אמרה והשפלתי את מבטי,
"אני לא מתנצל על זה." אמרתי בהחלטיות,
"אני יודעת," היא אמרה ומשכה באפה בשנית, "אבל אני יודעת שיכולת להיות יותר טוב מזה ולא לנקום. הוא מספיק נושא אשמה על זה בכל יום שעובר. אני בטוחה בזה." היא אמרה ותקתקה עם אצבעה על הקרקע.
"את מתחרטת שפגשת אותי? את מתחרטת שהכרת את העולם הזה?" שאלתי,
"אתה רוצה את האמת?" היא אמרה וקמה על רגליה, מתכוונת ללכת.
"תמיד." אמרתי בקצרות ובחלקות.
"חיים של ילדה נורמאלית היו הופכים את חיי לנורמאלים, לפעמים את צריכה קצת לא נורמאלי בחיים. אני כנראה קיבלתי אותו יותר מדיי."