האחד שנתתי לו לברוח

זה התחיל כמו משהו שהיה נראה תמים.. ידידות פשוטה לכאורה, גם את זה בקושי היה אפשר להגיד. אולי נכון היה לומר שפשוט הייתי צריכה אותך. אינטרס טהור. וידעתי שגם אצלך זה לא היה אחרת.
אז בהתחלה, לא באמת האמנתי שאני אי פעם אראה את עצמי יום אחד ,
כשאני עדיין צריכה אותך, אבל באופן קצת אחר…
וכך הזמן חלף לו, ולמדתי להכיר אותך. גיליתי עד כמה לא מושלם אתה. הכי רחוק מלהיות מושלם .. אתה תמיד חייב להגיד את המילה האחרונה ותמיד מרגיש צורך להיות צודק. אתה פלרטטן באופן שהוא כבר חסר טקט. והמילים שלך יכולות לפגוע לפעמים.. בצורה שאתה לא רואה.
ואחר כך אתה בכלל לא מבין על מה המהומה. אבל עם כל זאת, לא יכולתי להתעלם מהדברים האחרים. הקצת יותר טובים. שכמעט …כמעט תמיד היית שם. שלקחת אותי אליך לדירה באמצע הלילה, רק כדי לתת לי אוכל, כשהייתי רעבה.. שאיתך יכולתי להרשות לעצמי להרגיש פתוחה כמו שלא הרגשתי עם אף גבר אחר. כי אינני נמנית בין הבנות שמתנהגות בצורה חופשית בנוכחות המין השני. אבל איתך, המחסום טיפה התחיל להעלם..
ויכולת להצחיק אותי וטיפה לתמוך בי. כשהרגשתי קצת עגומה.
החברות שמסביבי אמרו לי שסופנו להיות זוג. אני הכחשתי בכל תוקף. הסברתי להן שהן לא מבינות. שאני לא חושבת עליך בצורה הזאת, ושגם אתה לא חושב עליי. ולא הבנתי שכשניסיתי לשכנע אותן, ניסיתי גם לשכנע את עצמי. וככה, לאט לאט מצאתי את עצמי מפתחת רגש שלא רציתי בו. כי אני תמיד ידעתי שאם יהיה בינינו משהו הסוף איתך לא יהיה טוב..
כל פעם קצת יותר רגש, וכשהיה לרגע נדמה לי שאולי גם אצלך קורה משהו טיפה דומה, היית דואג להעלם. כמעט לא להשאיר לי מקום בשביל לקוות.
אז הנחתי שזו אני שלא מפרשת את הדברים נכון, ושאנחנו רק ידידים. כמו שהיינו במשך שנה. ולא הייתי מבינה איך ברגעים מסוימים הייתי נתקפת בגעגועים חזקים. מעין רעב כזה, צורך להיות איתך.
ואז היית חוזר ולא היית מבין את הכעס, שאותו לא ידעתי איך להביע, על כך שנעלמת. ככה שיחקת אותי, הלוך ושוב, עד שעשית מעשה שלא יכולתי לשכוח, ואני החלטתי אחת ולתמיד להפסיק את הקשר איתך. כי הוא כבר לא עשה לי טוב.
וכך הפכתי לגוש קרח, לא הייתי עונה לטלפונים, לא אמרתי לך שלום כשהייתי נתקלת בך במקרה, בעודך מפציר בי על כך שלא עניתי לך לפני יומיים.. באותו היום אני זוכרת שסובבתי ראשי לאחור והתמונה של עיניך הפגועות ניצבה מולי.
ואז, אחרי זמן מה, באת ושאלת אותי למה התרחקתי ממך כל כך.
מה יכולתי לענות? הרי בסך הכול אנחנו רק ידידים ואתה לא חייב לי כלום.
אז התנהגתי כאילו הכול בסדר. אמרתי לך שזו אני. כי אני עוברת תקופה קשה. שהלמודים עמוסים לי מדי. שפשוט אין לי זמן..
ואז חזרנו לדבר כאילו הכול כרגיל. כי בסך הכול היית חסר לי.
אבל משהו השתנה.. הרגשתי שאתה מסתכל עליי בעיניים טיפה אחרות.
לא בעיניים של ידיד. ואני ניצלתי את זה. כן אני מודה, עכשיו הגיע תורי לשחק בך… ולא הבנתי שהבנאדם שאיתו שיחקתי משחקים, הוא בעצם אני.. לא אתה.
ובאותו היום כשהיית אצלי, לא התנגדתי כשליטפת את גבי. כשעיסית את כתפיי.. וכששיחקת עם כף ידי . גם לא התנגדתי כשישבנו על מיטתי, וליטפתי את גבך בעדינות, בעודי סוערת בתוכי. גם לא כשזרועותיך משכו אותי אליך, ללא בקשה מוקדמת. ואז כששכבנו אחד לצד השני, מחובקים, ידעתי שהלכתי רחוק מדי.. אז ניסיתי לומר לך שכדאי שנפסיק, שצריך לחזור ללמוד, ואתה אמרת לי להיות אמיתית. ידך שחיבקה אותי לא הרפתה.. אף אחד מעולם לא נגע בי ככה.. אף אחד לא החזיק אותי ככה. מפחד שאני אלך..
ואני פחדתי עוד יותר וניסיתי להתנער מזרועותיך, שבהתחלה לא ויתרו.. וניסו למשוך אותי אליך בחזרה..
ולבסוף ויתרת, אחרי הרבה מאוד שכנועים. ויכולתי להרגיש בכעס שלך, ובעיקר באכזבה. וגם אני כעסתי. שאתה מעוניין רק לקבל את מבוקשך, ובלי לחשוב על מה שאני רוצה. וכעסתי בעיקר על עצמי, שמנעתי מעצמי את מגע ידך. כי בכל פעם אני מסתגרת מחדש. לא נותנת לעצמי להשתחרר מסורגים שבניתי לעצמי. בימים הספורים שלאחר מכן יכולתי להרגיש בניסיון השברירי שלך להגיע אליי. ואני בניתי חומות, ונאלצתי לבסוף לוותר עליך..
אני מודה.. ציפיתי לתגובה אחרת.. ציפיתי שתילחם, ציפיתי שתתחנן.. ציפיתי שסוף סוף תתוודה ברגשותיך.. אבל לא.. במקום ווידוי כנה, אתה פשוט נתת לי ללכת.. ולא רק שנתת לי ללכת, אלא גם לעגת. איך יכולת לומר לי שבעצם לא היה שום דבר? איך חשבת לגרום לי להאמין שהכול היה בראש שלי? ואז ברחת..
ומאז עיניך הפגועות לא הסתכלו עליי.. לא אפילו לשנייה.
נראה היה שכל מה שהיה בינינו בעצם לא היה מעולם.. לא מה שהיה אז בחדר.. כל החברות שלנו במשך כמעט שנה וחצי!..
דבר אחד כל כך קטן יכול להרוס דבר כל כך גדול..
והיום אני פשוט מתגעגעת.. מתגעגעת לטלפונים שלך.. מתגעגעת ליד המלטפת שלך.. אני אפילו מתגעגעת לעלבונות שלך.. אני מתגעגעת לתקופה שבה יכולתי לומר שאתה חלק מהחיים שלי..
בהתחלה היית מטרה והיום אתה האחד שנתתי לו לברוח…