פגישה שנייה- פרק 5

ליאת:
החלטנו להיפגש במסעדה על חוף הים בצהריים של יום שבת. צחקתי בהתחלה כשהוא אמר לי שהוא רוצה להיפגש בזמן הזה, אבל הוא אמר שהוא יצא לסוף שבוע אחד ושהבא שהוא יצא יהיה כמעט בעוד חודש, ושבסוף השבוע הוא חייב לראות עוד כמה חברים. אני ממש מבינה אותו, כשהקרביים האלה יוצאים אחד לכמה וכמה שבועות, הם חייבים להספיק יותר מידי דברים. אני לא בטוחה איך אני הייתי מצליחה להתמודד עם הסיטואציות האלה.
"רציתי להגיד לך סחתיין על האומץ של אתמול," צחקתי כשהתיישבתי מולו במסעדה, מסעדה מקסימה, והים היה מקסים באותם צהריים, "זה לא ברור מאליו ללכת למישהי שאתה מזהה מתמונה, לזרוק לה את המשפט שנשמע הכי טחון ולדעת שתצליח לכבוש אותה."
"הצלחתי לכבוש אותך?" הוא צחק ובדיוק המלצרית שמה מולנו שני תפריטים. לפני שהיא הלכה הוא ביקש שתי כוסות מים לשולחן.
"תראה," צחקתי, "היה לך קסם מסוים כן, תוך שתי דקות הצלחת להוציא ממני את המספר שלי. אנשים שיש להם כישרון לזה מצליחים לעשות את זה."
"את אומרת לי בעצם שאת קשה להשגה." הוא צחק. הנדתי את ראשי לשלילה וחייכתי.
"אני לא קשה להשגה, אבל לא ממש הייתי פנויה לפגישות בתקופה האחרונה, בוא נגיד את זה ככה, לאחרונה יצאתי ממערכת יחסים ארוכה, אז אני לא רגילה לזה שמתחילים איתי. תמיד אמרתי שיש לי חבר ושם הסתיימה השיחה."
"כמה זמן הייתה מערכת היחסים?"
"מעל לשנה," נאנחתי, "אבל זה בסדר, עברתי הלאה. ואתה?"
"בערך כמוך. רווק כבר כמה חודשים. האמת שהתחלתי את השירות שלי עם חברה, אבל הוא הלך חודש בערך אחרי שכבר נכנסתי לצבא. לא אני ולא היא הצלחנו להחזיק בקשר הזה בגלל המרחקים."
"מתי התגייסת?" התעניינתי, והמלצרית חזרה עם כוסות המים שלנו בחיוך. אפילו רגע להסתכל בתפריט לא היה לי, ישר צללנו לשיחה של מערכות יחסים. זה בא במהירות כל כך גדולה, אבל אהבתי את זה, את האנרגיות של השיחה, את ההתעניינות המהירה. אין 'ספרי לי על עצמך', יש להבין מי אתה מתוך שיחה רצינית.
"לפני חמישה חודשים." הוא חייך.
"לאן?" המשכתי להתעניין.
"סיירת מטכ"ל" הוא אמר ועיני נפערו בתדהמה. הוא צחק ונשען על כיסאו, כנראה רגיל למבטים האלה.
"וואו, יש לי פה עסק עם קרבי מהשורה הראשונה."
"משהו כזה." הוא נאנח והעביר את מבטו אל התפריט. פגעתי בנקודה רגישה?
"אני לא רוצה לחטט יותר מידי," אמרתי והוא הרים שוב את מבטו אליי, "אבל לא טוב לך שם?". הוא נאנח וגיחך גיחוך קטן. הוא אמר שיפה שאני קוראת את כל כך מהר, אבל שפשוט לא קל לו כי מצפים ממנו להמון. הוא נורא ממושמע בצבא, דבר שמפתיע אותו יחסית להתנהגות שלו בבית הספר, כפי שהוא אמר לי, אבל המסגרת נוטה לשבור אותו. מצפים ממנו לדוגמא להצליח לטפס קיר לא גבוה אבל קיר בכל יום, מצפים ממנו להיות הכי חזק גם פיזית וגם מנטלית, לעמוד במסעות של שבעים קילומטרים ביומיים, מצפים ממנו להתרגל לא להיות בבית, מצפים ממנו להיות רגיל להתנתק מהעולם. סופרים לו את השעות שבהן הוא יכול להשתמש בטלפון.
"אתם מוכנים להזמין?" המלצרית הגיעה באמצע הסיפור. אפילו לא פתחתי את התפריט.
"מה המנה הכי טובה שיש לכם לצימחונים?" שאלתי אותה בחיוך. קלטתי את המבט של גיא מסתכל עליי בחיוך.
"הייתי מציעה לך את אחת מהפסטות שלנו, זה בעמוד השלישי." הנהנתי אליה בזמן ששמעתי את גיא מבצע את ההזמנה שלו. בחרתי את אחת מהפסטות שהיו ברוטב של שמנת, גיא ביקש רק עוד שתייה מתוקה והיא פנתה לדרכה.
"כמה זמן את כבר צימחונית?" הוא חייך אליי.
"כמעט שנה," חייכתי אליו ושתיתי מהמים, "אידיאולוגיה בעיקר. זה לא כל כך קשה כמו שחושבים ברגע שמתחילים להתרגל." היה לי נוח שיצאנו קצת מנושא הצבא, היה נראה שזה מדכא אותו. הספקנו בחצי שעה עוד לפני שאני יודעת עליו כמה פרטים בסיסיים כמו לדוגמא את שם המשפחה שלו או כמה אחים יש לו, לדעת כמה מערכות יחסים היו לו, לדעת איפה הוא בצבא וכמה הוא לא אוהב את זה, ולדעת שהוא לא צימחוני. שלושה דברים שלא בנאליים להתחיל איתם שיחה.
"את נהנית לדגמן?" הוא שאל אותי בצחוק כשהמנות כבר היו מולנו.
"זה מאוד מביך בהתחלה. תחשוב על הפעמים שנסעת עם ההורים לחו"ל לדוגמא, והם רצו לצלם אותך לבד, כשמסביב היו המון אנשים, מול פסל מפורסם או משהו. זה מביך כי אתה יודע שמסתכלים עלייך, ובוחנים אותך. בדרך כלל אחרי כמה תמונות אני מתאוששת ומתחילה להיכנס לדמות. אני בסופו של דבר עושה טובה לחברה, אין לי עתיד בעניין."
"למה את כל כך בטוחה בזה?" הוא שאל מתעניין. צחקתי ואמרתי לו שאני לא הדוגמנית הרזה עם הפנים המושלמות, ושיש לי כל מיני קווים אדומים שאני לא מוכנה לעבוד בדוגמנות. חוץ מזה, אני לא באמת מנסה לקדם את עצמי, אם הייתי רוצה להתקדם בעסק הייתי רוצה להיות מיוצגת באחת מהחברות שמייצגות את הדוגמניות בארץ, אני רוצה בעיקר להמשיך לחיות חיים שהם נורא פרטיים.
"נוח לי עם זה שזה לא מתפרסם במקום גדול, לא מזהים את הפנים שלי, לא מזהים שאני מדגמנת לחברה קטנה, מי שמחפש מוצא, אבל זה רק האנשים שבאמת מחפשים, וצריך גם לא לרצות למצוא דווקא את שמלת הכלה אלא לחפש את השמלות האחרות כדי להגיע אליי. זו דרך, אלה לא תמונות שיתפרסו על שלטי חוצות."
"אז טוב לך שזה בקטנה." הוא סיכם את דבריי בחיוך. הנהנתי אליו בשקט וחזרתי לאכול מהפסטה הטעימה שהמסעדה הגישה. בזמן שאכלתי הוא סיפר לי שהיה לו חלום כשהיה קטן להופיע על המסכים בתור שחקן, בסדרות שכולם מתמכרים אליהם, ושהוא רצה שיילך אחריו שובל של מעריצים, ותמונות והשקות וחתימות. כשהוא גדל הוא הבין שהוא אוהב את החיים הפרטיים, שהוא היה משתגע אם כל זה היה קורה.
"ומעבר לזה, כשהייתי קטן חשבתי שאם אהיה מפורסם, לא אצטרך ללמוד, לא אצטרך להשקיע במבחנים כי הייתי מצליח בזכות הכישרון שלי. סבלתי מהלימודים אני מודה, הייתי גם תלמיד לא טוב. בצבא אני מנסה לשנות את זה."
"אז זה מעבר של סינדרלה בין ילד שלא אוהב לימודים לחייל ממושמע בסיירת מטכ"ל."
"ממש אפשר לעשות עליי סרט." הוא צחק. הצחוק שלו היה כל כך רגוע ואמיתי. הוא באמת כבש אותי.
אחרי שסיימנו לאכול עשינו טיול לצד החוף. בשלב מסוים בטיול הוא תפס בכף ידי והחל ללכת איתי כשאנחנו מחזיקים יד ביד. מצד אחד התגעגעתי למגע הזה, לאינטימיות הזו שהיא בלי מילים, לתחושה שאתה יכול ללכת ככה עם בנאדם ברחוב וזה לא יראה מוזר, וזה לא ידיד טוב, וזה לא חוצה גבול. מצד שני לא יכולתי להתחייב למה שהרגשתי שהוא רוצה להתחייב. עזבתי באיטיות את אחיזתי מידו, יודעת שזה יפגע בו, ויודעת שזה גם יגרור שיחה אחר כך. אבל אין מה לעשות- עם כמה שטוב לי, אני לא אחכה לבנאדם עכשיו חודש עד שיצא בפעם הבאה. אני לא כזו, אני לא יכולה, אני לא מסוגלת.
"אני מבין." הוא אמר לי כשהוא הסתובב אליי והסתכל עליי. הרכנתי את ראשי ותחבתי את שתי כפות ידיי אל תוך הכיסים.
"זה באמת לא כי לא כיף לי, קל לדבר איתך, קל לצחוק איתך, באתי גם לפגישה הזו עם המון חיוך, עם המון ציפייה, ולגמרי התעלית על הציפיות. אבל תראה מתי אתה חוזר… גם אתה בתוך המציאות העמוסה, לא תמצא זמן לדבר, ולא תמצא זמן לכתוב. מי יודע בכלל מתי המפקדים שלך יחליטו שזה זמן הטלפונים, ולאיזה משימות ישלחו אותך השבוע, ולאיזה אימונים. אני לא הבחורה שתשב ותחכה ליד הטלפון, אני לא הבחורה שתצליח לא להיכנס מזה למצב רוח כל כך מעצבן, ולהרגיש עם זה בסדר. אני ארגיש חסרת יכולת לעשות משהו, חסרת אונים."
"אם זה לא היה המצב, אם העשרים והשמונה האלה לא היו קורים, הייתי אומר לך שעוד שבוע אני בבית, את אומרת לי שהיה סיכוי לפגישה שנייה?"
"בטח" נאנחתי בחיוך.
"אז בואי ננצל את כל הזמן שיש לנו עד שאני חוזר מחר לבסיס." הוא אמר לי. הסתכלתי עליו מופתעת, בחיוך קטן. הוא עד כדי כך נקשר? כבר? כל כך מהר? חיכיתי שימשיך את דבריו, שיסביר למה הוא התכוון.
"אני אגיע באיחור לחברים, אם את רוצה את אפילו יכולה להצטרף, זו בסך הכל יציאה משותפת. בואי נעשה טיול מהים לאנשהו, אחר כך ניקח את האוטו, אני לא יודע מה. אם את אומרת לי שזו הפגישה היחידה שתהיה לי איתך, עדיף לי לנצל את כל הזמן שיש לי, ולא להתחרט אחר כך. אם אני אחזור עכשיו הביתה, אני סתם אפול לדיכאון."
"אבל אם נמשיך את הפגישה, לא תיקשר אפילו יותר? זה לא רק יגרום לך לרצות שניפגש עוד פעם?" זה כאילו שכחנו שבכלל יכול להיות דבר ביניים, שאפשר שנהיה ידידים, שלא מחויבים לדבר כל הזמן, שלא מחויבים להיפגש כל הזמן, שזה בסדר בשבילם גם לא לדבר חודש ועדיין הקשר ממשיך. זה רק בגלל שאי אפשר להכחיש את המשיכה שיש באוויר, ועדיף ככה, מאשר להתבאס שזה קשר שלא יכול לקרות. הוא הסתכל עליי בחיוך, תפס שוב בידי וקירב אותי אליו. מצחו נגע בשלי, הסתכלתי על שפתיו והרגשתי את נשימותיו קרובות אליי. הוא נישק לשפתיי, באחד המקומות הכי רומנטיים ומתוקים שבנאדם נישק אותי בהם לאחרונה, קרובה לים, קרובה לשמש שמתחילה לשקוע. צללתי עמוק אל תוך הנשיקה שלו, לביטחון שהוא הפגין בה, ושכחתי לגמרי שעוד כמה שעות אנחנו נפרדים.
"אני רואה שבאת עם נעליים נוחות," הוא אמר לי, המשפט הראשון אחרי הנשיקה שלנו. הסתכלתי עליו לא מבינה וצחקתי צחוק קטן, כשידי עדיין אוחזת בידו, וגופי קרוב אליו. "תחרות ריצה עד המגדל הלבן." הוא אמר, חייך אליי, ובשניות התחיל לרוץ. לקח לי כמה שניות לצאת מהבהייה באוויר והתחלתי לרוץ אחריו, צוחקת ומשוחררת כמו שהרבה זמן לא הייתי. הוא מוציא ממני צדדים אחרים.