בית חולים. אהבה. ומה שבאמצע -פרק 2

אני ממשיכה ללכת במסדרון ומציצה מידיי פעם לחדרים סתם כי אין לי יותר מידיי מה לעשות. אני רואה חדרים שלפי הדברים שנמצאים בהם ניתן להבין באיזה גיל נמצא מי שגר בהם. למשל, החדר ההוא עם הציורים המודבקים על כל הקיר בצבעי ורוד וסגול מן הסתם שייך לילדה קטנה, והחדר ההוא עם הפוסטרים של להקות מטאל כבדות מן הסתם שייך לאיזה נער מתבגר וכן הלאה..
בדיוק אחרי שאני עוברת את החדר עם הפוסטרים המוגזמים אני שומעת "היי" מאחורי ואני שוב מסתובבת. ממולי עומד נער, [דבר שצפיתי מראש. 12 נקודות לי.] גבוהה יחסית, תחבושת ענקית כיסתה את עינו השמאלית ועינו הימנית בצבע דבש עמוק הביטה בי. הנער היה קירח כפי שמתבקש ממישהו שנמצא במחלקת הסרטן ולבוש קפוצ´ון ירוד כהה וג´ינס שחור ידיו תחובות בכיסים.
"לא לימדו אותך שזה לא יפה להציץ לחדרים?" הוא שואל
"לא לימדו אותך שלא יפה לתקוע את האף בעניינים שלא שלך?" אני שואלת אותו בחזרה בלי לחשוב בכלל
"כן אבל אם לא איכפת לך, זה החדר שלי." הוא עונה ומצביע על החדר שעם הפוסטרים.
"אהה.. סליחה" אני ממלמלת אליו ושולחת עוד מבט חטוף בחדר העמוס
"זה בסדר" הנער אומר וגם הוא ממלמל משהו שאני לא מצליחה להבין
"מה אמרת?" אני שואלת
"כלום, לא חשוב."
"טוב."
"מה את עושה פה בכלל?" הוא סורק אותי בכותונת המטופשת של בית החולים ומרים גבה. מבטו מתעקב בעיקר על השיער שלי, שלא היה גזוז כמובן, ואז על הידיים שלי שהשתלשלו ברפיון מהכותונת. אני ממהרת להחביא את הידיים מאחורי הגב.
"סתם. מטיילת. אסור?"
"מותר" הוא עונה "אני מבין שאת ממחלקת האנורקסיה"
"מה קרה לך בעין?" אני שואלת
"את מתחמקת.."
"גם אתה..". הנער מביט בי לשנייה ואז צוחק ומושיט לי יד
"אני בראד, סרטן בעיין. ואת?"
"אני דיאנה, אנורקסית בכל הגוף" אני לוחצת את ידו. בראד צוחק שוב
"נעים להכיר"
"גם אותך"
"עכשיו אם תסלחי לי.. אני חייב ללכת לישון לקראת ההקרנה הבאה שלי." הוא אומר ומצביע שוב על חדרו ומדגיש את המילה הקרנה כאילו אני ילדה קטנה.
"אהה אוקיי. בהצלחה לך, אני מניחה.."
"תודה" הוא צוחק פעם אחרונה, נכנס לחדרו וסוגר את הדלת.

אחרי שעה של המשיך שיטוטים ברחבי בית החולים ללא סיבה מיוחדת כשמידיי פעם מעיפים אותי ממקומות מסוימים או שאני מעיפה את עצמי ממקומות אחרים, אני חוזרת בחזרה למחלקה שלי ומתיישבת על הכורסה האדומה שממול חדרי ברגליים מסוקלות.
"היי דיאנה" מחייכת אלי השכנה לחדרי שבדיוק יצאה מחדרה
"היי אשלי" אני מחייכת אליה בחזרה ואשלי מתיישבת על הכורה שלידי.
"קיבלת אישור?" היא שואלת את השאלה היחידה בערך ששאלנו אחת את השנייה, אולי חוץ מ´מה השעה?´ או ´ראית את האח החתיך הזה?´
"לא. ואת?"
"לא" היא עונה את התשובה הרגילה. אשלי נמצאת במחלקה הרבה יותר זמן ממני, היא גם רזה יותר ממני, אני חושבת. ממש היו יכולים לראות כל עצם ועצם שבתוך גופה בולט מתוך עורה בצבע המוקה. אצלי רואים את רוב העצמות, לא את כולן. יש שמועות שאשלי נמצאת פה יותר מידיי זמן בלי אישור, ומי שנמצא פה יותר מידיי זמן בלי אישור מקבל אישור אחרי כמה זמן, וזה אישור רק להיפרד מהמשפחה כי כנראה זאת הפעם האחרונה שיראו אחד את השני.
אני לא רוצה להגיע לרמה של אשלי, ממש לא, אני לא רוצה את זה, אני לא רוצה את המחלה המטומטמת הזאת, אבל אני לא מצליחה לשלוט בזה. זאת לא אשמתי.
"תעשי לי טובה" אשלי אומרת לפתע "בבקשה אל תקיאי"
"סליחה?" אני ממצמצת לעברה. מי היא חושבת שהיא שהיא יכולה להגיד לי דבר כזה? שתסתכל קודם על עצמה
"אני יודעת שזה נשמע עכשיו ממש מוזר וחצוף," אשלי נשענה על הקיר ועצמה את עיניה "אבל בבקשה תבטיחי לי שלא תגיעי לרמה שלי" היא נאנחת בשקט
"אני לא יכולה להבטיח דבר כזה" אני אומרת
"תנסי"
"אני אנסה" אני עונה. זאת האמת, אני מנסה ואני גם אמשיך לנסות.
"תודה" היא חייכה חיוך קלוש וידעתי שהאישור שלה הולך וקרב, ולא האחד הזה ששתינו חיכינו לו כל כך.

——–
אני ממש אשמח לתגובות מכם :C

ולמי שפיספס:
ההקדמה- https://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%90%D7%94%D7%91%D7%94/%D7%91%D7%99%D7%AA-%D7%97%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%9D-%D7%90%D7%94%D7%91%D7%94-%D7%95%D7%9E%D7%94-%D7%A9%D7%91%D7%90%D7%9E%D7%A6%D7%A2.html

פרק 1- https://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%90%D7%94%D7%91%D7%94/%D7%91%D7%99%D7%AA-%D7%97%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%9D-%D7%90%D7%94%D7%91%D7%94-%D7%95%D7%9E%D7%94-%D7%A9%D7%91%D7%90%D7%9E%D7%A6%D7%A2-%D7%A4%D7%A8%D7%A7-1.html