פגישה שנייה- פרק 4

גיא:
"שכטר!", קרא המפקד, "אני מבין שאתה חושב שאתה יכול לדבר בח' שלי. רד לעשרים." הוא אמר. אמרתי כן המפקד חזק, בצעקה, כמו שהוא צריך לשמוע, לקחתי צעד אחורה והתחלתי לרדת לעשרים שכיבות סמיכה. ברקע, בין כפיפה אחת לשנייה, התחלתי לשמוע אותו אומר כמה אנחנו חבורה של מושתנים. מהתפקיד שלו זה לרדת עלינו, להרוג לנו את האגו כמה שיותר, לומר שאנחנו חבורה של נקבות שלא יודעות לרוץ, לזחול, לכוון ולירות, שלא יודעות לאן הן בכלל נכנסו. השאירו אותנו שעה ביציאה, אני אפילו לא יודע למה. לא עשינו כלום, אנחנו כיתה של צהובים.
"אחי אתה חייב להפסיק להרגיז את המפקד, לא הגיוני שאתה מקבל יותר שכיבות סמיכה מכל אחד מאיתנו."
"נשבע לך אחי שאני לא יודע מה הוא רוצה. עזוב, ימים רעים…"
"קורה משהו בבית?" הוא שאל בהתעניינות והכניס את הטלפון שלו לכיס. הנדתי את ראשי לשלילה והסתכלתי קדימה, מסתכל על הבסיס המכוער שאני נמצא בו, רחוק כל כך מהבית, אבל עם חברים שאני מת עליהם. אני חושב שרק בזכותם אני מצליח לסבול את כל מה שרוצים ממני.
"רוצה?" הוא שאל והפנה אליי סיגריה. אני משתדל לא לגעת ברעל הזה יותר מידי אלא אם כן אלה מצבי קיצון. חייכתי ונתתי לו מכה קטנה על הגב.
"תיגמל כבר מהחרא הזה אחי. אני מעשן רק כשאני בהתמוטטות מהחרא פה."
"מתישהו גבר, אבל אני אתרחק, לא רוצה להפריע לך עם הריח של העשן." הוא חייך, קם מהספסל שישבנו עליו והתקדם אל החבר'ה שעמדו במקום שמותר לעשן בו בבסיס. אני הוצאתי את הטלפון מהכיס והתחלתי לעבור על חדשות, לראות קצת מה קורה בעולם. כשאתה בצבא המוח שלך מתנתק מכל מה שמסביב, אתה עסוק עשרים וארבע שעות בפקודות של המפקדים, באימונים, בריצות, במסעות. עסוק בלהתיש את הגוף שלך עד הסוף, אבל רק כדי להיות מוכן להיות החייל הכי טוב שהמדינה הזו ראתה. אני לא כאן בלל הכסף שנותנים לקרבי, אני כאן אני יכול, וכי אכפת לי.
'היום בערב, דאבל דייט, זה ירגיע לך קצת את החיים. אני אסביר לך את הפרטים יותר מאוחר, העיקר תחזור מהצבא, תעשה איזה שינה טובה, ותתעורר כמו חדש, חתיך ומסוקס.' כתב לי החבר הכי טוב שלי מהבית.
'בסדר יא ג'ובניק שיוצא כל יום הביתה, איפה הפגישה?'
'בבר הקבוע שלנו, נדבר על זה כשתגיע. מחכה לראות אותך מכוער' הוא כתב. צחקתי והמשכתי לקרוא עוד על החדשות של העולם. כל כך הרבה קורה כשאתה תקוע בתוך הבועה של עצמך, אבל ככה זה כשאתה ביחידה מובחרת בצבא, קורעים לך את הצורה.
החברים הכי טובים שלי, חוץ מהג'ובניק הזה, משרתים ביחידות החי"ר השונות של צה"ל. גולני, גבעתי, צנחנים… בערך כל דבר אפשרי. כולם הרימו גבה כשהלכנו כולנו ליום סיירות, ואמרו שאני מתאים ללכת לסיירת מטכ"ל. אני זוכר את המבטים שלהם, המבטים המופתעים והלא הגיוניים, איך דווקא הילד שהכי לא אכפת לו, מצליח לקבל סיירת מטכ"ל. ואני, בגלל המילים שלהם, לא האמנתי שאני יכול משהו. רק חשבתי על זה, שאם אני נופל מהמבחנים של זה, אני יכול להגיע ליחידה קרבית אחרת שתספק אותי לא פחות. חשבתי על זה שוואלה, בא לי לתת את כל כולי בצה"ל, לעבוד הכי קשה מכולם, לכפר על שנים מלאות של כלום בבית הספר. הייתי תלמיד מאוד גרוע, ברמה שהצלחתי איכשהו להגיע לתעודת בגרות של המינימום, אבל זה באמת לא אשמתי- יש לי הקלה כמעט בכל דבר בלימודים, החל מהקראת שאלון ועד להתעלמות משגיאות כתיב. לפחות להביע את עצמי בקול אני יודע, ואני ממושמע. כשאני נכנס לתוך עבודה או בראבק למטרה מסוימת, אני אנסה לבצע את זה הכי טוב שאפשר, וחיילים כאלה הם גם מחפשים.
אחרי שחזרתי הביתה, לנשיקות של ההורים שלי, ואחרי מקלחת טובה שניקתה ממני את כל החרא של השבועיים האחרונים, דפקתי את השינה של החיים שלי. קמתי בערך שעה וחצי לפני שהייתי צריך לצאת מהבית, שזה אומר תשע בערב. הפסדתי את כל הארוחות כי פשוט לא היה לי כוח לקום, הרבה זמן לא הייתי הרוס כל כך כמו עכשיו. ידעתי גם שאני חייב לנצל את סוף השבוע הקרוב כי אחר כך אני עשרים ושמונה ימים בבסיס. שוחקים אותי? לא, רוצחים אותי בדם קר.
"שלום לכולם," אמרתי החיוך, נתתי חיבוק לגל, ושתי נשיקות בלחי לכל אחת מהבחורות. הוא עידכן אותי בחמש דקות כשנסעתי לשם במונית מי שתי הבנות שאני עומד להכיר, חברות טובות שאחת מהן ביחד איתו בבסיס. נחמד, משלבים בין הצבא לחיים של אחריי, משעשע. התיישבנו, אני וגל הזמנו כל אחד לתחילה חצי ליטר של בירה, והבנות, אחת לקחה גם, והשנייה שתתה קוקטייל מתוק. הבנתי שהיא מהבחורות העדינות האלה. זה לא בדיוק היה דאבל דייט, אבל אני אהיה בוטה, אם יש לי סיכוי להשכיב אחת מהן, זו בטח לא את זו שגל בקטע שלה. ככה זה עובד, מחליטים על יציאה משותפת, ואחר כך, יש בת אחת לפה ובת אחת לשם. זה נשמע נורא ומגעיל, אבל לגל קשה להתמודד עם הפגישות האלה לבד. הוא צריך מישהו לצידו.
אז התחלנו להכיר, מה אתם עושים בצבא, איך אתם שורדים, השאלות הרגילות והטחונות שתמיד שואלים בגיל הזה. כבר לא שואלים איפה למדת, שואלים מה קורה איתך בצבא. תמיד מגיעים ל"אתה מכיר את…", המשחק הרגיל והאהוב על כולנו שיכול לפתוח שעה של שיחה על כמה בנאדם אחר הוא מטומטם. המשחק שבו רואים מי מבין כולם מכיר את כל העולם.
בשלב מסוים של הערב, מבטי נפל על שולחן שישבו בו שתי בנות. עם הבת שהייתי אמור להתחבר אליה, לא באמת הרגשתי איזשהי משיכה. היא הייתה מתוקה, היה ממש נחמד לדבר איתה, אבל זה לא באמת המריא לאנשהו. אפילו לא חיפשתי להכניס אותה למיטה, זה לא עניין אותי. רציתי לעוף משם ולחזור לישון, הצבא הזה מתיש. אחת הבנות שישבו בשולחן שם הייתה נראית לי יותר מידי מוכרת, אבל ידעתי שאף פעם לא דיברתי איתה במציאות. צחקתי כשהבנתי מאיפה אני מכיר אותה, ביקשתי סליחה מהחבר'ה שאני הולך לרגע, והתקדמתי אליהן. לא ידעתי אפילו מה לומר לה או איך לפתוח שיחה, אבל הרגליים שלי גררו אותי לשם.
"אהלן," אמרתי, עומד מעל השתיים ומסתכל על אותה אחת בעיניים בוחנות.
"היי," היא אמרה בחיוך, "אנחנו מכירים?" היא שאלה, כנראה מזהה שאני מסתכל עליה במבט מסוים. גירדתי בראשי וצחקתי.
"זה יישמע ממש מוזר, כמו משפט התחלה ממש גרוע, אבל את מדגמנת?" שאלתי. באמת גיא? זו השאלה הראשונה שאתה שואל? נו ראבק תמיד הייתי בנאדם של דוגרי, אני לא יודע מה להגיד מול בנות יפות כמו אלה. היא חייכה וצחקה והחזירה את מבטה אליי.
"תלוי למה אתה קורא מדגמנת," היא צחקה וגירדה בראשה, "הסטודיו של יפעת אהרוני מצלצל מוכר?" היא צחקה. וואו החיוך שלה, איזה חיוך. ראיתי שהבחורה השנייה מרגישה קצת לא נעים, אז היא צחקה ואמרה שהיא תלך להגיד שלום לכמה חברים שנמצאים כמה שולחנות ליד. הבחורה אמרה שהיא מצטערת, וגם אני הוספתי שבאמת לא התכוונתי להפריע, אבל היא צחקה ואמרה שזה שטויות וקמה מהשולחן.
"אני גיא, דרך אגב, אחותי קנתה שמלה לחתונה שלה בסטודיו הזה." צחקתי. היא חייכה והנהנה אליי, מבינה מאיפה זיהיתי אותה.
"אני ליאת, הסטודיו הזה הוא של אחותה של החברה הכי טובה שלי. אני לא ממש מדגמנת אני…"
"אני יכול לחלוק עלייך על זה?" צחקתי. היא צחקה ונראתה קצת מובכת.
"איך בכלל הגעת לתמונות שלי? אם אחותך התחתנה אז הגיוני שראית רק את מדור שמלות הכלה."
"נראה לך שאין לי בנות דודות שרצו שמלה מושלמת לאירוע מושלם? שלוש שמלות נוספות קנינו משם, שלוש שמלות שאת דיגמנת." חייכתי משועשע, מצחיק לראות אותה במקום כזה. היא הנהנה אליי בשקט והסתכלה עליי.
"אני האמת נמצא כאן עם חברים, ואני גם לא רוצה להפריע לך בפגישה עם חברה שלך. יש סיכוי לתפוס איתך שיחה מחר או משהו?" שאלתי, לא יודע מה אני בכלל רוצה, רק יודע שאני רוצה להמשיך לדבר עם הבחורה הזו.
"אתה רושם?" היא צחקה, ואני חייכתי בהקלה שלא קיבלתי דחייה נורא גדולה ורשמתי את המספר שלה בטלפון שלי. קמתי ממקומי, נתתי לה נשיקה קלה בלחי ואמרתי לה שנדבר. היא חייכה שוב, את החיוך הממכר שלה, ואני התקדמתי בחזרה לחברים.
"לאן נעלמת?" שאל אותי גל בלחישה כששתי הבנות פנו לשירותים.
"רואה את ההיא?" שאלתי והפניתי את מבטי לשולחן בו ליאת וחברה שלה ישבו, הוא הנהן אליי בחיוך, "לשם."
"ומשהו הלך?" הוא שאל מתעניין ולקח עוד שלוק מהבירה.
"מקווה שמשהו יילך."